מעביד לא קיים את הוראות צו ההרחבה החל לעניין הפרשה לפנסיה. הוא החל להפריש רק כמה שנים לאחר תחילת עבודתו של העובד, ומאחר שהחל להפריש רק ב-1996 - בוטח העובד בקרן פנסיה חדשה, ולא בקרן ותיקה (שלה היה זכאי אילו התחילו להפריש לו במועד).

העובד נפטר ושאיריו מקבלים פנסיה מהקרן החדשה; לו קיבלו אותה מהקרן הישנה, היה סכום הפנסיה גבוה בהרבה.

מהן האפשרויות העומדות בפני השאירים (או בפני העובד עצמו, לו היה זכאי לפנסיה בגין הגעה לגיל פרישה, או בגין נכות)?

בית הדין הארצי לעבודה חזר על פסיקות קודמות בנושא, וחידד אותן:

----------------------------------------------------------------------------------------------------

"החובה להעביר תשלומים לקרן פנסיה, המוטלת על המעסיק, מקורה במקרה שלפנינו, בהסכם הקיבוצי בענף הבניין ובצו ההרחבה שהרחיב את ההוראה בדבר הפרשות לקרן הפנסיה על כל העובדים בענף הבניין.

החובה להפריש על פי צו ההרחבה הינה מוחלטת ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפותיו של העובד. מדובר בהוראה קוגנטית ואין תוקף להסכמה של עובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה.

יובהר כי טענות [המעביד] המבקשים להטיל אחריות על המנוח שלא דאג לזכויותיו או על הקרנות שלא דאגו לתבוע את [המעביד], ראויות להידחות. כאמור, חובתם של [המעביד] להפריש לקרן הפנסיה אינה תלויה ברצון העובד או הקרן. על כן גם מחדל שלהם (כפי שנטען ע"י [המעביד]) אינו מחליש את חובת המעסיק להפריש לקרן הפנסיה.

משמעות אי ההפרשה לקרן פנסיה:

----------------------------------------------------

מעביד המפר את חוזה העבודה שבו נכללת התניה מכוח צו ההרחבה בדבר הפרשה לקרן פנסיה, ובפועל לא מעביר את הניכויים לקרן הפנסיה, מעמיד בפני העובד שלוש אפשרויות פעולה:

א. הגשת תביעה לביצוע בעין על ידי העברת התשלומים לקרן הפנסיה. על המעביד לבדוק האם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את החוב לקרן ובכך להעמיד את העובד באותו מצב שבו היה אם הופרשו הניכויים לקרן. אם מתברר כי דרך זו אינה ישימה, יוכל העובד לפעול באחת משתי הדרכים הבאות, שמהוות פיצוי על הנזק שנגרם לעובד.

ב. תביעת הסכומים שהיה על המעביד להפריש בעד חלקו לקרן הפנסיה, בהתייחס לכל חודש וחודש ובכפוף לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ביחס לכך.

ג. פיצוי בדרך של תשלום עיתי או מהוון של הגמלאות שיכול היה לקבל העובד. (נ"ג 8-6 אהוד טלמור מדינת ישראל משרד הביטחון פד"ע כ"ו 535). מדובר בפיצוי אשר דורש הוכחה שתובא בדרך כלל באמצעות חוות דעת אקטואר או יועץ פנסיוני. אין חובה לקבוע כי מדובר יהיה בתשלום חודשי אלא ניתן לשלם את הגמלה או חלקה כשהיא מהוונת בהתאם לגיל הזכאי ותוחלת החיים שלו. (ע"ע (ארצי) 701016/98 יהושע פאול תנובה ואח' מיום 15.10.01).

משביצוע בעין אינו אפשרי במקרה שלפנינו, שכן לא ניתן להעביר כספים לקרן הביטוח של פועלי הבניין, נותר רק לתבוע את הפיצוי בגין הנזק שבהפסד הפנסיה. כך פעלו המשיבים ובעצם דרישתם לקבל סכום מהוון אין כל פסול.

מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מוצדק לקבוע סכום מהוון של הגמלאות ולא תשלום עיתי, מקום בו לא הוכח כי [המעביד] הם בעלי איתנות כלכלית והם יכולים להבטיח את ביצוע התשלומים באופן עיתי.

אף התשלום החד פעמי שהעביר [המעביד] למקפת בשנת 1998 בסך 52,237.5 ש"ח אינו יכול לפצות על הנזק שנגרם בגין אובדן 5 שנות ביטוח. יש לזכור כי חישוב הזכויות המגיעות לזכאים תמיד יהיה לפי תקנון הקרן המשלמת ובמקרה זה מדובר במקפת שהיא קרן פנסיה חדשה, בשונה מקרן פועלי הבניין שהיתה קרן ותיקה. השוני בין הקרנות בא לידי ביטוי בין השאר באופן חישוב הגמלה וזאת בהתאם לתקנון הקרן. כמו כן, בעת ההיא לא ניתן היה לקנות זכויות בגין העבר בקרנות הוותיקות, כך שאי אפשר היה לייחס את הסכום הזה לתקופת ההעסקה הראשונה.

מכאן, כי הסכום שנפסק כפיצוי מהוון הינו נכון ומשקף את העקרונות שהתווה בית הדין האזורי: היוון ההפרש שבין הגמלה שהיתה מתקבלת מקרן הביטוח לפועלי הבניין לבין הגמלה המתקבלת היום ממקפת, בניכוי ערכי הפדיון ממנוף ומחצית האחוז שלא נוכתה משכר העובד. [המעביד] לא הביאו כל חוות דעת מטעמם, שתסתור את הסכום שנקבע על ידי המומחה מטעם בית הדין ועל כן יש לקבלו כנכון."

התוצאה של פסק הדין היא כי על המעבידים לשלם פיצוי בגין הנזק שנגרם בשל ההפרשה בחסר לקרן פנסיה בסך של 352,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה כחוק מיום 24.1.06 ועד התשלום בפועל. נוסף על כך נפסקו, כמובן, הוצאות משפט בשתי הערכאות.

ע"ע 11910-05-11 בניאס ואח' נ' זובטוב ואח'; לפני: כב' השופטים רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, אילן סופר (כתב את פסה"ד) ונציגי ציבור חבשוש וקאול. ניתן ביום 25.6.12.