לא פקידי האוצר אחראים - רק הפוליטיקאים!
לפני זמן מה התראיין יורם גבאי, יו"ר פעילים ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה, ליומון הכלכלי "כלכליסט". גבאי, בשמם של פקידי משרד האוצר לדורותיהם, קיבל על עצמו ובשם חבריו אחריות למצב הכלכלי.
מי ששולט במדינה מאז תוכנית הייצוב (1.7.1985) הם פקידי האוצר, אמר, וטען שכאן בדיוק קבור הכלב ושזה הדבר שצריך לתקן - להחזיר את השלטון בחזרה לנבחרים ולבטל את כוחם של הממונים.
לכאורה, מה לנו כי נלין? במשך שנות דור אמרנו שהבעיה היא השתלטות פקידי האוצר על כל המערכות הכלכליות, הציבוריות והפוליטיות בחיינו. והנה בא אחד מהם, לא פקיד זוטר, אלא אחד הבכירים וההגונים מביניהם ומודה בפה מלא קבל עם ועדה שאכן "אנחנו, נערי האוצר, אשמים ברוב הצרות שניחתו על עם ישראל ב-20 השנים האחרונות".
זה קל מדי ופשטני מדי. נביא כאן שלוש דוגמאות להוכחה חד משמעית למצבים שבהם הפוליטיקאים קבעו, הכתיבו וניווטו את המדיניות הכלכלית-חברתית.
הראשונה הייתה בשנת 1991, כאשר ארצות הברית הודיעה לראש הממשלה יצחק שמיר כי הערבויות המובטחות בסך 10 מיליארד דולר למימון קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, יעברו תהליך של "בחינה מחדש" (ריאססמנט).
ממשלת שמיר קיימה סידרה של דיונים והחליטה כי תקציב המדינה לשנת 92 יכלול גירעון מתוכנן של 6.2% במונחי תוצר. את הגירעון תממן הממשלה באמצעות הנפקת אג"ח ממשלתיות שיביאו לגידול בחוב הפנימי ובתשלומי הריבית על החוב. שר האוצר היה יצחק מודעי ונגיד בנק ישראל היה יעקב פרנקל שהוריד את הריבית הבסיסית במשק מ-26% ל-9.5%.
והנה, הפלא ופלא, אף אחד (כמעט) לא צייץ ולא ציפצף. רק כמה פרשנים כלכליים בעיתונות היומית שתקפו בחריפות את החלטות הממשלה והנגיד ואיימו עלינו כי הדבר יביא להתפרצות אינפלציונית חסרת מעצורים. אגב, בסופו של דבר גם הורדת הריבית וגם ההזרמה הממשלתית לא רק שלא השפיעו על עליית האינפלציה, אלא שמדד המחירים לצרכן ירד לשנת 92' מ-18% ל-9.4%, והיה המדד הנמוך ביותר בישראל זה יותר מ-20 שנה.
מקרה שני התחולל בשנת 94'. בזכות המדיניות המרחיבה של ממשלת שמיר, העלייה הגדולה והסכמי השלום עם הרשות הפלסטינית וממלכת ירדן, נוצרו עודפי הכנסה גדולים בתקציב המדינה. שר האוצר בייגה שוחט וראש הממשלה יצחק רבין הציעו לנצל את העודפים בכדי להגדיל את ההשקעות בחינוך ובתשתיות. מנכ"ל האוצר אהרון פוגל התנגד לכך בתוקף.
בישיבת הממשלה, אחרי שפוגל סיים את הצגת טיעוניו נגד תקציב נוסף ובעד הקטנת החוב המשלתי, אמר יצחק רבין את המשפט הידוע: "כן, כן, כולכם פוגלים".
בשתי הדוגמאות שהבאתי הדרג הפוליטי (ראש הממשלה ושר האוצר) קבע והכתיב לפקידות הבכירה באוצר את המדיניות באורח תקיף, ברור וחד משמעי. הפקידות קיבלה על עצמה את הדין וגם אם פה ושם תקעה מקלות בגלגלים הרי היו אלה אירועים זניחים שלא שינו כלל את מהלך המאורעות ואת כיוון המדיניות הכלכלית-חברתית.
הדוגמה השלישית היא הפוכה. כאן הוחלה מדיניות מצמצמת. בפברואר 2003 הציע אריאל שרון, המנצח הגדול של מערכת הבחירות בינואר אותה שנה, את תיק האוצר לבנימין נתניהו. אחרי התלבטויות רבות הסכים נתניהו לקבל את התפקיד בגלל ששרון הבטיח לו "קארט בלנש" לצורך ביצוע מדיניותו הכלכלית-חברתית. שרון הבטיח לו גיבוי ממשלתי ופוליטי מלא לביצוע כל מה שיבקש.
נתניהו בא לפקידי האוצר והציע להם להוציא מן המגירות את כל התוכניות לרפורמה מקשיחה ולבצען לאלתר וזה מה שהם עשו.
משום כך צריך להבחין ולומר כי לא הפקידות היא זו שניהלה את ה"רפורמות" אלא שר האוצר, בגיבוי מלא של ראש הממשלה.
משום כך טועה יורם גבאי. לא הפקידות שולטת, הפוליטיקה היא זו שמכתיבה את המדיניות. לא את נערי האוצר ובכיריו יש להאשים באסון החברתי שבו אנו שרויים. נכון, יש להם חלק נכבד בו, אבל האשמים העיקריים הם ראשי הממשלה ושרי האוצר שלהם.
