תקציר ע"א 1746/11

המערער: אבי גרא, עו"ד (רו"ח)

המשיב: ד"ר יהושע רוזנצוויג

בית המשפט העליון דחה ערעור שעניינו הכרה במוניטין של שותפות עורכי דין אשר פורקה, להבדיל משווי המוניטין האישי של כל אחד מהשותפים, וזאת בדומה לעניין רפאל (ע"א 1228/11) שפורסם באותו מועד. נפסק כי לעתים תהנה שותפות במשרד עורכי דין ממוניטין, ולעתים המוניטין יהא שייך לחבריה. מדובר בשאלה עובדתית שיש להוכיחה בראיות כנדרש. עם זאת, יש להסתייג מהאמירה של בית המשפט המחוזי שלפיה רק במקרים נדירים קיים מוניטין נפרד לפירמות של עורכי דין, שכן שאלת המוניטין תלוית נסיבות ואין להכריע בכך אפריורית.

השאלה המשפטית והרקע העובדתי

מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר בגדרו נדחתה תביעת המערער לקבלת שווי כספי של מוניטין לפי חלקו בשותפות במשרד עורכי דין שפורקה.

בשנת 1981 הקים המשיב משרד עורכי דין בשם רוזנצווייג, שפרן ושות'. בשנת 1988 התקבל המערער למשרד כמתמחה והועסק בו בהמשך כעורך דין. ביום 1.1.1992 הפך המערער לשותף במשרד, וביום 31.3.1997 הוחלט לפרק את השותפות. לטענת המערער, המשיב הקים שותפות חדשה שהייתה העתק מושלם של השותפות אשר קדמה לה, ולאחר שנתיים התמזגה השותפות החדשה עם משרד עו"ד גורניצקי ושות' והמערער נותר כשידיו על ראשו.

לשיטת המערער טעה בית המשפט קמא בקובעו כי אינו זכאי לקבל את חלקו בנכסי השותפות שנצברו בטרם היה לשותף במשרד. בית המשפט קמא קבע כי ההיגיון העסקי מחייב ששותף המצטרף לשותפות קיימת בלא לשלם כסף בגין הזכויות הנתונות לו - לא יהיה שותף בנכסים שצברה השותפות קודם להצטרפותו.

מנגד, לטענת המשיב המוניטין האישי שלו זכה הוא רב, הן באקדמיה והן במגזר הפרטי, הוא האוטוריטה העליונה בשותפות והוא היה מנוע הצמיחה שלה. כך העידו עורכי הדין שעבדו בשותפות וכך העידו גם הלקוחות. בית המשפט קמא קבע כעובדה כי מדובר במשרד קטן שבו שררו יחסי אמון וקשרים אישיים בין הלקוחות לבין עורכי הדין שאליהם פנו. נוסף על כך נקבע כי מרבית הלקוחות הגיעו בשל המוניטין האישי של המשיב. השותפות בין המערער לבין המשיב החזיקה מעמד פחות משנתיים ימים, והפירוק וחלוקת הנכסים נעשו בהסכמה. הנכסים שנרכשו לאחר שנת 1992 חולקו בין השותפים, לרבות המשיב, ואילו נכסים שנרכשו עובר לשנת 1992 חולקו בין המערער לבין עורך דין נוסף.

זאת ועוד, המשיב מציין כי בית המשפט קמא אימץ את גרסתו שלפיה הוא פנה אל המערער במועד פירוק השותפות והציע לו ליטול עמו כל אשר יחפוץ מהשותפות, לרבות האפשרות לפנות ללקוחות, אולם המערער לא נענה לאתגר מן הטעם שלפירמה לא היה מוניטין משל עצמה. המערער לא היה בשל לטפל בלקוחות הפירמה לבדו, שכן הם ביקשו את המוניטין האישי של המשיב.

דיון

כזכור, הדיון בעניין רפאל ובתיק זה נשמע יחדיו, הגם שלא אוחד הדיון בערעורים. כאמור בעניין רפאל, לעתים תהנה שותפות במשרד עורכי דין ממוניטין ולעתים המוניטין יהא שייך לחבריה. מדובר בשאלה עובדתית שיש להוכיחה בראיות כנדרש. עם זאת, יש להסתייג מהאמירה של בית המשפט המחוזי שלפיה רק במקרים נדירים קיים מוניטין נפרד לפירמות של עורכי דין. שאלת המוניטין תלוית נסיבות, ואין צורך לקבוע בתיק זה מסמרות בשאלה העקרונית האמורה. הניסיון המצטבר בתיקים כגון דא ילמד מהו היקף הפירמות שיש להן מוניטין ומהו היקף הפירמות שבהן המוניטין שייך לשותפיהן. אין לצאת מהנחה - שלא ה?כחה - כי מדובר במקרים נדירים או חריגים. עם זאת, אין באמור כדי לסייע למערער להוכיח שנפלה טעות בתוצאה אשר אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת של המומחים והעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב. מדובר בממצא עובדתי מבוסס היטב, ואין כל מקום להתערבות במה שנפסק בהקשר זה. בפסק הדין הודגש כי מדובר במשרד קטן מאוד שהיו בו כל העת שניים-שלושה שותפים. על פי עדויות ההגנה נקבע כי יחסי האמון והקשרים היו עם עורכי הדין, והלקוחות ועורכי הדין במשרד העידו כי המוניטין האישי של המשיב היה מוקד משיכה ללקוחות.

נקבע כי פניית הלקוחות לא הייתה בשל המוניטין של הפירמה, והמערער לא הביא ראיות שבכוחן להפריך קביעה זו. יש לכך משמעות משפטית רבה, שכן בחינת שאלת המוניטין דורשת ליתן מענה לשאלה מהי הסיבה שבגינה חוזרים הלקוחות למשרד, ואם המוניטין של המשרד תורם לכך או שמא יש לכך הסבר אחר. המשיב הביא עדים שתמכו בגרסתו, בעוד המערער לא הניח תשתית עובדתית שבכוחה להוכיח כי השותפות זכתה למוניטין. נוסף על כך קבע בית המשפט המחוזי כי המערער נטל חלק בשותפות במשך תקופה קצרה ביחס לתקופה שבה קיים המשרד. שמו של המשרד השתנה במהלך קיומה של השותפות, ולאחר עזיבתו של המערער שוב השתנה השם.

נוסף על כך, לא נמצאה טעות משפטית בפסיקת בית המשפט קמא שלפיה המערער זכאי לרכוש של השותפות רק מהמועד שבו היה לשותף. המערער מלין נגד הנמקת בית המשפט קמא שלא השתית את קביעתו על חומר ראיות, כי אם על היגיון עסקי. ברם, עיון בפסק הדין מלמד כי קביעה זו מבוססת בחומר הראיות. המערער ניסה להניח תשתית משפטית להוכחת טיעונו בסוגיה זו. במסגרת זו הפנה המערער לסעיף 31(א) לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה"). ברם, נפסק כי עיון בפקודה דווקא ישכילנו כי צדק בית משפט קמא במסקנתו.

על פי סעיף31(א) לפקודה, נכסים שנרכשו במהלך עסקיה של השותפות הם חלק מנכסי השותפות. נוסף על כך נקבע שגם נכסים "שהוכנסו ראשונה להון השותפות" ייחשבו לנכסי השותפות. קרי, יש צורך להכניס את הנכסים להון השותפות והם אינם הופכים אוטומטית לנכסי השותפות. זאת בניגוד לנכסים שנרכשים במהלך השותפות. לא ניתן לקבוע כטענת המערער כי כל נכס שנרכש בטרם החלה לפעול השותפות, ייחשב לנכס של השותפות, אלא יש להוכיח כי אכן הצדדים הכניסו את הנכס לנכסי השותפות. כאמור, המערער לא הוכיח שזהו המצב ועל כן קביעת בית משפט קמא בדין יסודה.

תוצאה

הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון

לפני כב' השופטים א' רובינשטיין, ע' פוגלמן ונ' סולברג

ניתן ב-14.6.2012