פרנסה בכבוד
במערכת הבחירות של שנת 1992 לנשיאות ארצות הברית, אימץ המועמד דאז ומי שלאחר מכן הפך לנשיא, ביל קלינטון, את הסיסמה המוצלחת "זאת הכלכלה, טמבל". הוא ניצל את ההאטה הכלכלית בשלהי כהונתו של ג'ורג' בוש האב וניצח בבחירות.
בקמפיין שניהל קלינטון לקראת הקדנציה השנייה שלו הוא רכב על סוס השגשוג הכלכלי בארצות הברית, ובייחוד ניצל את העובדה שרמת האבטלה ירדה לכ-4%. במונחים כלכליים מדובר בעצם באפס אבטלה, כיוון ששיעור כזה הוא בבחינת "אבטלה חיכוכית".
אין זה סוד שגם מושלי מדינות נוהגים לציין בכמה עלה מספרם של המועסקים במהלך כהונתם בתפקיד ובכמה ירדה האבטלה.
הנשיא ברק אובמה נהנה כרגע, לאחר שלוש שנים קשות ומתסכלות, משינוי מגמה בכלכלת ארצות הברית אל ירידה של ממש בגירעון השוטף בתקציב, מחידוש הצמיחה ובעיקר - מנקודת המבט שלו - מכך שמספר מקומות העבודה החדשים הנוצרים בארצות הברית גדול ממספר מקומות העבודה שנסגרים. התוצאה היא ירידה מתמשכת באבטלה, וקיום סיכוי טוב שבעוד פחות משנה כאשר תתקיימנה הבחירות תרד האבטלה עוד, תחזיר את העסקים ואת מסע הקניות לתיקונם ותביא שוב את האופטימיות לשווקים ולבורסות.
בארצות הברית הקפיטליסטית תמיד הייתה רגישות גבוהה של הפוליטיקאים למצב האבטלה. מי שביקש להיבחר או להיבחר מחדש היה חייב להוכיח כי הוא מבין ויודע לגרום לאבטלה נמוכה, לתעסוקה מלאה ולעסקים שמניבים רווחים. התפיסה האמריקנית נראית משונה במקצת במדינה המקדשת את כלכלת השוק ואת התחרות החופשית.
עצם הגידול בצמיחה אינו מבטיח ניצחון לפוליטיקאים. צמיחה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא תעסוקה מלאה ועלייה מתמדת ורצופה ברמת החיים של אזרחי המדינה. בספרו "תוצרת יפאן" טען אקיו מוריטה, מי שהיה נשיא חברת "סוני", כי בניגוד למה שמקובל לחשוב יפן אינה מדינה קפיטליסטית אלא סוציאליסטית דווקא, המשתמשת באמצעים קפיטליסטיים כדי להשיג את המטרה: העלאת רמת החיים של אזרחיה באורח רציף ועקבי. זאת הרי גם המדיניות בפועל בארצות הברית.
ברק אובמה ויושב ראש הפדרל ריזרב, בן שלום ברננקי, הזרימו במהלך משבר הסאב-פריים 7.8 טריליון דולר - 7,800 מיליארד דולר, כדי להציל את הבנקים להשקעות ואת הכלכלה האמריקנית שעמדה בפני קריסה מוחלטת.
בשנתיים האחרונות רכש סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, יותר מ-50 מיליארד דולר באמצעות הדפסת שקלים, כדי להותיר את שער החליפין ברמה של 3.7 ש"ח לדולר. אלמלא מעורבות זו היה השער מגיע ל-2.3 ש"ח לדולר ואולי גם פחות, והיה נגרם נזק כבד לרווחיות היצוא הפוגע באזרחי ישראל ומביא עליהם אבטלה ומיתון.
המדיניות הכלכלית של ישראל מאז 2003 מוכוונת בעיקרה לצמצום ההוצאה הציבורית ולהקטנת המגזר הציבורי באמצעות הפרטה, מיקור חוץ והעברת פעילות כלכלית לידיים פרטיות, כגון צורת העסקה באמצעות עובדי קבלן (ראיס) וחברות כוח אדם זמני, וזאת הבעיה במדיניות כלכלית זו. שיטת העסקה מסוג זה אינה מקטינה את ההוצאה הכלכלית בעבור שכר, אלא מפרידה בין שכר (נמוך מאוד) שאותו משלמים לעובדים, ופרמיה שאותה מקבל המעסיק בעבור התיווך שלו בעסקה.
חברה המעסיקה עובדי ניקיון מקבלת מהעירייה, מהאוניברסיטה או מגורם פרטי עסקי תשלום בעבור הספקת שירותי ניקיון. החברה משלמת לעובדים שכר מינימום, ואת ההפרש היא גורפת לכיסיה. כך בעצם נוצר ניגוד בין מטרותיה של החברה הכללית (ביפן, בארצות הברית או בישראל) כאמור להבטיח לאזרחיה פרנסה בכבוד ולא רק תעסוקה. המשמעות המעשית של דרישה כזאת היא העלאת שכר של ממש, במגזר הציבורי ובסקטור הפרטי כאחד. יוזמי המחאה בקיץ הבינו זאת, ולכן דרשו "צדק חברתי" ולא "תעסוקה".
רוב מקומות העבודה שנוצרו בשנים האחרונות מספקים תעסוקה ברמת הכנסה ובתנאי עבודה נמוכים מאוד. כתוצאה מכך השכר אינו מספיק לקיום היומיומי, האפשרות לחיסכון הולכת ומצטמצמת, ובעיקר - בעקבות משבר הנדל"ן שנוצר בשנים האחרונות, הסיכוי של זוג צעיר להגיע לדירה משלו ("דיור בר השגה"), או לחלופין לתשלום שכר דירה סביר שלא יעלה על 20% מכלל הכנסתה של המשפחה - הולך ופוחת.
לפיכך, בקיץ הקרוב הבא עלינו לטובה הדרישה צריכה להיות "צדק חברתי, דיור בר השגה ופרנסה בכבוד".
(*) המידע באדיבות "נטו+" - כתב העת לעבודה ולניהול משאבי אנוש מבית "חשבים-HPS"
שירות התעסוקה: יותר משכילים ובעלי מיומנויות הפכו לדורשי עבודה
ניתוח נתוני השנים האחרונות מראה כי דורשי העבודה לא מגיעים רק מהשכבות המוחלשות אלא ישנם יותר משכילים, בעלי משלחי יד אקדמאיים ומאשכולות גבוהים שמחפשים עבודה
הבוקר מפרסם שירות התעסוקה את דופק שוק העבודה המסכם את התנועות שנרשמו בשוק העבודה הישראלי במהלך חודש נובמבר, כאשר עולה מהם כי מספר דורשי העבודה שנרשמו, דומה למספר דורשי העבודה בשגרה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל. עם זאת, גם אם נדמה כי השוק התאושש לגמרי מהשפעות המלחמה, עיון בתמהיל דורשי העבודה מלמד על עקבותיה. כך, למשל, עלה שיעורם של היהודים שאינם חרדים בקרב דורשי העבודה בהשוואה לשיעורם קודם למלחמה. מגמות אלו ואחרות משקפות את השפעת המלחמה על הרכבה האנושי של מצבת דורשי העבודה. נתון בולט נוסף הוא עלייה בשיעור דורשי העבודה מאשכולות חברתיים-כלכליים גבוהים, 8 עד 10, לעומת ירידה בשיעור דורשי העבודה מהשכבות המוחלשות, אשכולות 1-3. הנתון עולה ממבט על התפלגות דורשי העבודה מחודש נובמבר 2022, המלמדת על הצטרפותם של עוד ועוד דורשי עבודה בעלי מיומנויות גבוהות.
מנהלים עסקיים לעומת פועלים בתעשייה
לפי נתוני לשכת התעסוקה נראה כי תמהיל דורשי העבודה השתנה באופן משמעותי, כאשר ישנם יותר אקדמאים ומנהלים ופחות עובדים בלתי מקצועיים. כך, שאף שבמספר הכולל ניכר דמיון בין חודשי נובמבר בזמני שגרה לנובמבר השנה, נראה כי השפעת המלחמה ובכלל השפעת השנים האחרונות ניכרת בתמהיל דורשי העבודה.
מספר דורשי העבודה שהם מפתחי תכנה ומנתחי יישומים הוכפל בכפי 2.5 ממספרם בנובמבר 2019, זה שקדם למשברי השנים האחרונות- מכ-3.3 אלף ב-2019 לכ-8,000 השנה, ושיעורם עלה מ-2.3% ב-2019 לכ-6.3% השנה. בדומה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור המנהלים מקרב דורשי העבודה ובמספרם- מ-17.3 אלף ב-2019 לכדי 22.8 אלף (מ-12.2% ל-18%) השנה. העלייה ניכרת יותר בקרב מנהלים בתחום השירותים העסקיים והמנהלים האדמינסטרטיביים, מ-6.2 אלף ב-2019 ל-9.6 אלף (מ-4.4% ל-7.6%) השנה. מגמה הפוכה נרשמה בקרב בעלי משלחי יד מרוויחי שכר נמוך.כך למשל, ירד מספר דורשי העבודה שהם עובדי ניקיון ועוזרים בבתים פרטיים, בתי מלון ומשרד מכ-9.8 אלף ב-2019 לכדי 6.1 אלף ( מ-6.9% ל-4.8% השנה). בדומה, ירד מספר דורשי העבודה שהם פועלים בלתי מקצועיים בתעשייה מ-5.7 אלף ל-3.8 אלף (מ-4% ל-3%) השנה.
- OECD: בישראל יש כישרון גדול והשכלה גבוהה שלא מיתרגמים לשכר גבוה
- מובטלים? כבר לא צריך להגיש גם טופס לביטוח לאומי וגם ללשכת התעסוקה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
יותר אבטלה בערים חרדיות וערביות
כבמרבית חודשי השנים האחרונות, גם בנובמבר 2025 הובילו את הרשימה אום אל פחם ורהט (6.1% ו-5.8%, בהתאמה), רהט ואום אל פחם (שיעור זהה של 5.7%), שאחריהן עכו (4.9%) ועפולה (4.6%), כערים הגדולות שבהן יש מספר הרבה דיותר של דורשי עבודה. עפולה היא העיר היהודית בעלת שיעור דורשי העבודה הגבוה ביותר. ככלל, גם החודש הערים עם שיעור דורשי העבודה הגבוהים ביותר הן פריפריאליות, חרדיות או ערביות, כשמנגד השיעורים הנמוכים ביותר נרשמו גם החודש בערים החזקות יותר כרעננה, כפר סבא ורמת השרון. בהשוואה לחודש שקדם, במרבית הערים נרשמה עלייה, אשר עמדה בממוצע על 2.9% - הבולטות ביותר נרשמו בראש פינה (17.8%), קריית גת (9.8%), ובאום אל פחם ורמלה (7.8%, כל אחת). מנגד, בחלק מהערים נרשמה ירידה, כאשר לרוב דובר בערים חזקות מהמרכז.
עובדים בתעשיית הביו מד קרדיט: גרוקהאבסורד של תקציב 2026: האחות תשלם יותר, המנהל יקבל הטבה - כך נראית מדיניות מיסוי עקומה
הציבור חיכה לבשורה כלכלית, אבל הממשלה הציעה "פלסטר קוסמטי" שפוגע בעובדים - הפחתת שכר כפויה למגזר הציבורי במקביל להעלאת שכר לבעלי משכורות גבוהות
בעוד הציבור הישראלי ממתין לבשורה כלכלית לקראת שנת התקציב הבאה, הממשלה הניחה על השולחן במסגרת חוק ההסדרים ל-2026 הצעת חוק ל"ריווח מדרגות המס". על פניו, כותרת מפתה - מי לא רוצה לשלם פחות מס? אבל הפרטים חושפים תמונה מטרידה: הצעד הזה אינו תרופה לחוליי המשק, אלא פלסטר קוסמטי שמסתיר שבר עמוק.
כשבוחנים את הדוחות של רשות המיסים וה-OECD שפורסמו בחודש החולף, ניתן לראות שמערכת המיסוי הישראלית סובלת מעיוות יסודי: היא מכבידה על האדם העובד, אך נוהגת בכפפות של משי בבעלי ההון.
הדוח האחרון של רשות המיסים הוא כתב אישום כלכלי נגד השיטה. הוא מראה כיצד עקרון הפרוגרסיביות – ההנחה שמי שיש לו יותר משלם יותר – קורס בקצה הפירמידה. בעוד שמעמד הביניים והשכירים הבכירים משלמים מס אפקטיבי של כ-30%, דווקא המאיון העליון נהנה משיעור מס מופחת של כ-26.5% בלבד.
הסיבה היא הארביטראז' בין עבודה להון. שכר עבודה ממוסה עד 50%, בעוד הכנסות פסיביות מהון – דיבידנדים, ריבית ושכירות – נהנות משיעורים מופחתים. כש-63% מהכנסות המאיון העליון מגיעות מהון, התוצאה היא מערכת שמענישה עבודה ומתגמלת צבירת נכסים. גם בהשוואה בינלאומית, ישראל חריגה: נטל המס הכללי נמוך (26.8% מהתוצר), אבל התמהיל שגוי – יותר מדי מיסים עקיפים שפוגעים בחלשים, ומעט מדי מיסוי על ההון.
- המנהלים שלכם כבר לא צריכים אתכם - "כולם ניתנים להחלפה": השינוי הגדול בשוק העבודה
- מספר המשרות הפנויות בארה״ב נותר גבוה - אך שוק העבודה מאותת על האטה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
על הרקע הזה, הצעת האוצר הנוכחית נראית מנותקת מהמציאות, במיוחד כשבוחנים את "המורשת" הכלכלית שאנו סוחבים מהגזירות שהונחתו בתקציב 2025. עוד לפני שהתחילה השנה החדשה, ציבור השכירים בישראל כבר סופג מכה משולשת כואבת מכוח החקיקה הקודמת:
