אלפי מילים כבר נשפכו על הצורך לבצע התאמת רמת סיכון בהתאם לגיל המבוטח, יחסו לסיכון, המח"מ של הכסף ועוד ועוד פרמטרים. גם משרד האוצר הציג ובנה מודלים המציגים הפחתת רמת סיכון בהתאם לגיל (המודל הציליאני)' וכל משווק פנסיוני יודע היום לשאול את הלקוח שאלות הנוגעות לדרגת הסיכון בו הלקוח רוצה להיות. אז נכון שלמרות לקחי 2008 והנסיון להחדיר למודעות את האלטרנטיבות (היותר והפחות מסוכנות) עדיין למעלה מ-90% מהציבור נמצא במסלול הכללי, אך כאמור יכולת הבחירה קיימת.

יחד עם זאת, קיים קהל גדול מאד של חוסכים, קהל שמונה ליתר דיוק כ-105 מיליארד ש' שיכולת הבחירה אינה קיימת עבורו. זהו קהל המבוטחים בפוליסות ביטוחי המנהלים הקיצבתיות, המשתתפות ברווחים, פוליסות שתחילתן לפני 1.1.2004. לקהל חוסכים זה אין אלטרנטיבה. כל תזוזה מהמסלול הכללי מהפוליסה הקיימת להם היום תפגע אנושות במקדם הקיצבה הקיים בפוליסות אלו, מקדם הטוב פי כמה ממקדם הקיצבה האלטרנטיבי, הקיים היום.

המעניין הוא שחברות הביטוח לא מצאו עד היום לנכון לפנות לאוצר בבקשה לאשר מסלולים אלטרנטיבים למסלול הכללי. התמיהה גדלה עוד יותר מכיוון "שמסלול המשתתפת" הוא המסלול היחיד שעדיין מאפשר לחברה להשתתף באופן אקטיבי ברווחי ההשקעות. החברה זכאית ל-15% מהרווח הריאלי המצטבר. כלומר ככל שהמבוטח מרוויח יותר, כך גם החברה מרוויחה יותר. לכן לכאורה החברה צריכה "לרצות" פי כמה שהמבוטח ירוויח.

למי בכל אופן ישנה אפשרות לתזוזה?

חלק מהפוליסות המשתתפות ברווחים הינן פוליסות ב"מסלול ההוני". כלומר מסלול שאין בצמוד לו מקדמי קיצבה. מבוטחים כאלה שאינם מעונינים להשאר ברמת החשיפה הכללית, יכולים לשקול לנייד את החסכון לקופות גמל מסלוליות. כל ניוד כזה מחייב כמובן התייעצות מקצועית עם איש מקצוע עקב הטבות שונות במקדמי קיצבה, חלוקת תשואה בין פיצויים ותגמולים ועוד, אשר חלק מחברות הביטוח הצמידו גם לפוליסות "ההוניות" האלו.