ינעל העולם, ג'ורג' ואסילי ואביגיל שרעבי הם אוהדים שרופים. כל אחד של קבוצה אחרת. כולנו מכירים את התופעה של להיות אוהד שרוף. כולנו מכירים את זה שאסור ללבוש שום דבר בצבע של הקבוצות היריבות, שלא לדבר על הקבוצה היריבה ב-הא הידיעה.

כולנו גם יודעים שקיימות עמותות רבות שמטרתן גיוס כספים לקבוצות מוחלשות בציבור. חלק משמעותי מקבוצות אלו הן אנשים חולים ומוגבלים לרבות ילדים חולים. עד כאן שעממתי אתכם כי לא אמרתי משהו חדש. מכאן זה הופך להיות מעניין.

עמותת "הגשמת חלום" שמה לעצמה למטרה להטיס 60 ילדים חולים ליורו 2016 בצרפת. במקום לפנות לציבור הרחב בקונספט קונבנציונאלי, החליטו שגם בעולם התרומות ופתיחת הכיס מתנהלים אותם כללים כמו בכל תקשורת שיווקית - השאיפה הכמוסה לשיבוש השגרה והמובן מאליו. גם פה אנחנו כולנו קרבנות של הזווית החדשנית שלא הורגלנו בה.

אז נכון שלכולנו יש מקום מיוחד בלב לילדים חולים וכאלה שיש להם צרכים מיוחדים. אבל בשגרת יומנו לא תמיד נדע לאיפה לנתב את הפרוטה שהסכמנו להיפרד ממנו לטובת מטרה טובה. ניצולי שואה? אוכלוסיות מתחת לקו העוני? המפלגה או התנועה שהבטיחו להפוך את עולמנו לטוב יותר? המלחמה בסרטן או במחלת ה ALS? לדאבוננו מדף האפשרויות עמוס ב'כל טוב' והבחירה קשה ומאתגרת.

• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כדי למשוך תשומת לב, אירוני ככל שזה, בחרה 'הגשמת חלום' לעשות לא אחר מאשר: להגשים חלום. להיות זו שגורמת לבלתי אפשרי לקרות. והפעם - לגרום לאוהדי כדורגל שרופים ללבוש חולה של היריבה השנואה ביותר. ובאמצעות זה - להגשים חלום של אחרים. של ילדים חולים ומאותגרים.

• האם סלקום תפצה את הלקוחות על נפילת השרתים?
• בראש הפריים טיים: ריאליטי ואירוויזיון זה שילוב מנצח
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• האם סלקום תפצה את הלקוחות על נפילת השרתים?

החלום יוגשם אם ורק אם יגיע הציבור למלא את הקופה בתג מחיר שעבורו יהיו האוהדים מוכנים לבצע את האקט הקיצוני. כי לכל דבר יש מחיר - גם לחלומות.

במלים אחרות, אם ייאסף מספיק כסף יסכימו האוהדים ללבוש את חולצת היריבה המושבעת שזה, מבחינתם, טאבו יותר גדול מאשר לגרום, נגיד, לאנג'לה מרקל להצטלם בעירום לפרסומת למשקה קל, או להציע למנהיג צפון קוריאה לתת הרצאה ב-TED על חופש הביטוי.

הקמפיין עושה בהתחלת הקליפים אקפוזיציה של דמויות האוהדים והקו האדום (או הצהוב) של כל אחת ואחת מהן. ללבוש את חולצת היריב זה הטאבו הגדול ביותר בחייהם. הם אף פעם לא לבשו כזו חולצה. מדובר בקריסת כל הערכים והנדרים שלהם. אנחנו נחשפים למה שיסכימו לעשות למען הקבוצה שלהם "אין לי תחתון אדום", אביגיל שרעבי, אוהדת בית"ר. "צהוב זה מגרד", ג'ורג' ואסילי, אוהד מכבי חיפה.

השינוי הדרמאטי מופיע בדמות האתגר - ללבוש חולצת הקבוצה היריבה כדי לגייס כסף להטיס ילדים חולים ליורו 2016. כדי להרטיב את המשימה מוצג קליפ של אחד הילדים עצמם כשהוא מבטא את החלום עצמו במלים שלו. כל האוהדים משנים את הבעת פניהם לאור ה'משימה' ומתחילים להרבות במחיר, אותו מחיר שיהיה עלינו כולנו לשלם כדי לראות אותם לובשים ולו לכמה רגעים את החולצה של הקבוצה היריבה. כדי שנסכים לראות אותם עושים את המעשה הכמעט פורנוגרפי, אקסטרמיסטי והלוקח סיכון הזה.

הדינמיקה של הקמפיין נשענת על המהלכים של crowd sourcing שהוא שונה במהות מגיוס תרומות בקונספט "שנור". במקום לבקש תרומות, מאפשרים לציבור לרכוש, להיות שותף, להשיג הישגים ולקחת חלק פעיל בהצלחה. המיזם מציג את עצמו. רוצים לראות אותו קם? רוצים לראות את הבלתי אפשרי? תשקיעו. תגשימו חלום גדול לילדים וחלום קטן ושובב לעצמכם.

ברור שמי שיתן כסף כדי לראות את ינעל העולם לובש חולצה צהובה מונע גם ממניעי חמלה על אוכלוסית הילדים החולים אבל החידוש הוא בכך שלא רק מזה. יש גם רצון בריא, בידורי אם תרצו, לראות אוהד הפועל מתחפש לאוהד מכבי וזה שווה, איך לומר, כל גרוש. במובן הזה, וזה נכון לגבי כל מה ששיך לקטגוריה, לרבות המותג Kickstarter, מי שנותן את כספו הופך מתורם למשקיע, מפילנטרופ לבעל עניין.

האסטרטגיה של הקמפיין בנויה לתלפיות והיא יכולה לתת פלטפורמה לעוד ועוד דראמות של ה"בלתי אפשרי" בתחומים אחרים כגון פוליטיקה (זהבה גלאון עם שביס משתטחת על רצפת מערת המכפלה?), סגנון חיים (קייט מידלטון מנקה שירותים?) ועוד. ומה שהכי חשוב, בגלל כל הנאמר הקמפיין יכול לתת בראש מבחינת אפקטיביות החשיפה וההתרמה - לקמפיינים שמתחרים על כיס התורם, סליחה המשקיע, מהדור הישן.

ועוד יותר חשוב - כאשר עוד ועוד עמותות יחקו אותו - כנראה שעמותת מגשימים חלום יצטרכן להמציא את עצמם מחדש. כי ככה החיים.

 

ועוד משהו// מוצלחים ולא בחמש - קמפיין מועצת התלמידים נגד בנט

ושוב, פרק נוסף בדראמה של חמש יחידות מתמטיקה והזדמנויות הפז שהן פותחות בחיים. הקמפיין של משרד החינוך הולך ותופס תאוצה, ובמקביל לקמפיין המכונה "תן חמש" עלה קמפיין של מועצת התלמידים "מוצלחים ולא בחמש", שטוען, ובצדק רב, לדה לגיטימציה של מהלך משרד החינוך.

מועצת התלמידים רואה במהלך 'עגל זהב' של משרד החינוך. עגל זהב, כידוע, הוא מטאפורה לפתרון אימפולסיבי ושקרי שמשמש תחליף שטחי לפתרון האמיתי והמוסרי. אז משרד החינוך נבהל לגלות שבעצם הוא עצמו לא ייצר את התוצאות הרצויות ולא עמד במשימה. הירידה התלולה בביצועי מדינת ישראל במתמטיקה הובילה אותו, במקום להתבונן בעצמו במראה וב'פס הייצור' שלו - להפיל את האשמה על התלמידים.

המשרד עושה בהם שימוש לא מוסרי ומאד אימפולסיבי (עגל זהב כבר אמרנו) כדי להעלות את הרף מהיום למחר. וכמו בכל אקט של פאניקה, הקמפיין לא בוחל לדחוק הצידה ולמטה את כל מי שלא עושה חמש יחידות, והתחיל למכור את המוצר הזה שקוראים לו חמש יחידות מתמטיקה כמו שמוכרים את קוקה קולה בשוק החופשי במטרה להתחרות בפפסי קולה ולהביס אותה. והנמשל - כל מי שבוחר מסלול של פחות מחמש יחידות או אולי חמש יחידות במקצועות אחרים – יתקל ביותר דלתות סגורות בעתידו...

משרד החינוך רק שכח שבכך הוא ממדר ומפלה ילדים שבוחרים נתיב שונה בחיים, נתיב שהוא עצמו, כמשרד חינוך, התווה ויצר במו ידיו וכעת אולי נשמע כמתחרט על כך. הקמפיין רומס ערכים של קבלת השונות וקידום הפלורליזם, ומקריב אותם על מזבח די היסטרי של רצון להגביר את תנובת מהנדסי התוכנה של המדינה באופן מזורז.

ואני אומרת שבו במקום שהקמפיין מקדם לכאורה את המצויינות בתחום המתמטיקה, הוא נכשל ולוקה באינטליגנציה רגשית ובזכויות הפרט, כמעט כמו שהייתי מצפה שזה יהיה בצפון קוריאה. בדיוק בגלל זה מוערך ואציל בעיני המהלך של מועצת התלמידים שיודעים לעמוד על זכותם לבחור להיות מי שהם ולהיות מוצלחים ללא קשר לביצועי המתמטיקה שלהם.