הוא עזב אותנו זמנית, אבל בעוד חצי שנה יחזור. על רקע נסיעתו לארה"ב כדי להשתתף כסטודנט בתכנית לעיתונאים באוניברסיטת מישיגן, החלטנו לארח השבוע במדור under 40 של אייס, את שי גל, כתב 'אולפן שישי' של ערוץ 2.

.

1. מה הכי אנדר רייטד בתחום שלך?

לשתוק לרגע ולהקשיב. לפעמים נדמה לי שבשנים האחרונות יש גל חדש של עיתונאים וכתבים ששכחו שהדבר הכי בסיסי הוא לתת לדברים לקרות, להקשיב ולא פחות מזה לשתוק. לתת למרואיין להשלים משפט, לתת לסצנה שמתרחשת לך מול העיניים פשוט להתרחש בלי לנסות כל הזמן להתערב, לשאול או לעשות סטנד אפ. במבצע 'עמוד ענן' למשל, עליתי עם עוד 10 עיתונאים לבניין שנפגע מטיל בראשון לציון יחד עם אדם שביתו נחרב. בהתחלה כולם שאלו: "איך אתה מרגיש? נו, מה אתה אומר?" וכו', ואז נעלמו לענייניהם השונים. בשלב מסוים קלטתי שאנחנו הצוות היחיד שמצלם אותו מנסה לאסוף את שארית חייו מבין ההריסות. אני פשוט עמדתי שם עם הצוות ותיעדתי אותי מחפש בבית שנחרב כמה בגדים, שיהיה לבת שלו משהו ללבוש.

2. מהו ההישג הכי משמעותי בקריירה שלך עד היום?

יש שניים. הראשון הוא הכתבה שהכנתי ל'אולפן שישי' על הילדה נעמה מרגוליס שחרדים קיצוניים תקפו בבית שמש. הסיפור הזה זכה לתהודה עצומה, הגדיר במשך ימים ארוכים את סדר היום, הוציא אלפים להפגנה בעיר בית שמש, זכה להתייחסות פוליטית רחבה והפך גם לכתבת התחקיר המשותפת ביותר ברשת הישראלית אי פעם. הכתבה הזאת הצליחה במידה רבה להגדיר מחדש את הקו האדום לכל דיון עתידי הנוגע להדרת נשים בפרט וליחסי חילוניים-דתיים-חרדים בישראל ובכלל. התחקיר זכה גם לכתבות פולו אפ בכלי התקשורת החשובים והגדולים בעולם, 'ניו יורק טיימס' כתב בעקבות הכתבה: "לא מדובר במאבק על הדרך של ילדה קטנה לבית הספר - מדובר במאבק שיכול לעצב את אופייה ונשמתה העתידית של ישראל". את נעמה לא תקפו מאז.

ההישג הנוסף הוא החלק שלקחתי כבמאי הצילומים בהודו עבור סרטה הדוקומנטרי של ציפי ברנד 'גוגל בייבי', הסרט שמתעד את תעשיית הבאת הילדים והפונדקאות העולמית וזכה בפרס האמי האמריקאי.

3. מהו הרגע שהיית רוצה למחוק מהקריירה?

אין לי רגע ספציפי כזה או משהו דרמתי שרודף אותי בלילות של ירח מלא. אבל דברים קטנים יש כל הזמן - סיפור שלא יצא כמו שרציתי, מרואיין שהייתי רך מידי איתו, סצנה שפוספסה, משהו שהיה לי מתחת לאף ולא ראיתי, ויכוח מיותר. יש הרבה.

4. מהי השורה הכי מפתיעה בקורות החיים שלך?

בעברי הרחוק הייתי מכסח דשא מדופלם. זאת בעצם הייתה הדרך היחידה כמעט לקבל מההורים שלי דמי כיס. אבא שלי נהג לומר: "אתה צריך כסף? תעבוד בגינה. תקצור את הדשא". ואם אמרתי לו שקצרתי אתמול, הוא היה אומר: "אתה רוצה כסף? תקצור עוד פעם". היה לנו לדעתי את הדשא הכי מכוסח בשכונה.

5. מה אתה עושה כשאתה לא בעבודה?

עד לאחרונה לא היה מצב כזה שאני באמת לא בעבודה, מאד קשה להתנתק. והנה פתאום עכשיו אני מדבר איתך מהמקום הכי רחוק מהעבודה - אוניברסיטת מישיגן בארה"ב. התקבלתי לתכנית מיוחדת לעיתונאים, אנחנו כאן 10 עיתונאים אמריקאים (מ'ניו יורק טיימס', 'וושינגטון פוסט', 'בלומברג', מ'ניו יורקר') ועוד 6 מהעולם לחצי שנה של לימודים, שבאמת נותנת זמן למחשבה ועשייה אחרת לגמרי. אז נסעתי למישיגן שמכוסה עכשיו בשלג לבן אינסופי עם המשפחה. אחרי שנים מאד אינטנסיביות בחדשות, לא פשוט להתנתק אבל ברור לי שאקח מכאן משהו מאד משמעותי לכתבות שיבואו בהמשך, וחוץ מזה יש לי הרבה שעות "אבא" להשלים...

6. אם לא היית עיתונאי, בטוח הייתי עוסקת ב:

יכול להיות שהייתי מקים מיזם חברתי גדול שרץ לי בראש לאחרונה ואולי בכלל הייתי סוחר יהלומים באנגולה. אבל כנראה שלא.

7. מי פתח לך דלת?

דורון גלעזר ואילנה דיין. הם קיבלו אותי ממש כשסיימתי ללמוד תקשורת במכללה למנהל, כתחקירן לתכנית 'עובדה'. למדתי מהם המון על עיתונות וגם על טלוויזיה. ל'חדשות 2' הביא אותי אבי וייס.

8. כלל אחד בעבודה שאתה לעולם לא מפר

קיבלתי החלטה לפני כמה שנים לא להבטיח למרואיינים שלי ולמקורות שלי הבטחות שאני לא מתכוון לקיים אחר כך. להיות הוגן.

9. באיזה בית גדלת?

נולדתי בקיבוץ עין כרמל, ההורים שלי עזבו את הקיבוץ שהייתי בן 11. בעצם זה היה בית של אקס קיבוצניקים שמאסו בשיטה ההיא, וניסו להסתגל לחיים בעיר. דבר אחד הם ידעו לתת לי והרבה: חופש לקבל החלטות וחופש בכלל.

10. פרגן למתחרים

אני חושב שהמאבק שניהלו העובדים והמנהלים של ערוץ 10 להצלת הערוץ היה מעורר השראה. יצא לי גם לכסות את הנושא בכתבה שעשיתי על המשבר בתקשורת, וראיתי שם קולגות שנלחמים על הדבר הכי בסיסי, לא רק על המשך קיום הערוץ אלא גם על חופש העיתונות, על הזכות לעשות דברים שלא תמיד ימצאו חן בעיני השלטון שמנסה לחזק את השפעתו ושליטתו באמצעי התקשורת. זאת הייתה סיטואציה קשה לעיתונאים, להפגין ברחובות ולנהל מאבק נגד מושאי הסיקור שלהם אבל הם הניפו דגל ברור ולא פחדו להתעמת עם מקבלי ההחלטות. על זה יש לי הערכה גדולה אליהם. זה הרי מאבק שנוגע לחלקים נרחבים מאד בעיתונות.

ולסיכום, הכתבה שעשית שהכי השפיעה עליך

היו הרבה כתבות שעשו לי משהו. ליוויתי זוג הורים עם בן חולה סרטן כתוצאה מרשלנות רפואית עד מותו הנוראי, ולהבדיל אלפי הבדלות למדתי מה זה לנצח ולהתמיד מחבורת ילדות בנות 16 שהעפילו לאולימפיאדה כנבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. אבל כתבה אחת שאזכור להרבה זמן היא הסיפור על האחים הפדופילים אורן ושלומי קורידו.

כשעורך 'אולפן שישי' גולן יוכפז הציע לי לראיין אותם, סלדתי מהרעיון בתור אבא. אבל שנכנסתי לעולמם החולה והמעוות, למדתי גם על ההתעללות המינית שהם עברו כילדים, על חייהם הדלים ומלאי הבדידות, ועל הכמיהה שלהם לעזרה מול מערכת כמעט אטומה. 2 האחים האלה שעשו דברים איומים, הורשעו וישבו בבתי כלא, דיברו בגילוי לב ובכאב על זה שהם משוועים לקבל טיפול מהמדינה, והיא מסרבת ומפקירה אותם וגם את הילדים שלנו. בסיפור הזה הבנתי שוב שהחיים מורכבים, מבלבלים, רבי פנים, לא צפויים, מלאי גוונים. אלו החומרים הכי טובים לכל סיפור.