הבית שווה 3.5 מיליון, הוא קיבל 50 אלף שקל - בג"ץ: לא נתערב

זה נשמע כמו תרחיש שאי אפשר להאמין בו: גבר שהשתתף בהליך התמחרות על ביתו המשפחתי בטבריה גילה שנים לאחר מכן, שהבית - שהיה שווה 1.3 מיליון שקל בעת הדיון - עבר לרשות אשתו לשעבר, ואף שהיא היתה אמורה לשלם לו 800 אלף שקל, הוא קיבל בפועל רק 50 אלף שקל. לטענתו, שווי הנכס כיום מגיע לכ-3.5 מיליון שקל. באחרונה דחה בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, את עתירתו על הסף. 

המקרה הזה, שנראה במבט ראשון כמו סיפור מקומי של גירושים ומאבק על נכס, נוגע למעשה בשאלה רחבה הרבה יותר שמעסיקה אלפי זוגות בישראל: מה קורה כאשר הליך משפטי על נכס נדל"ן נמשך שנים, בזמן שמחירי הדירות מזנקים. בשנים האחרונות (למעט בשנה האחרונה) מחירי הדיור בישראל עלו בעשרות אחוזים - מה שהופך כל עיכוב משפטי למשתנה כלכלי דרמטי. בית שנראה "שווה מיליון ומשהו" בזמן הדיון עלול להיות שווה כמה מיליונים כאשר מגיעה ההכרעה הסופית.

למה רק 50 אלף שקל על חצי דירה?

המקרה הזה גם מלמד על מכלול של שיקולים בעת חלוקת הרכוש והצורך באיזון הנכסים. בסופו של דבר זה לא שהגרוש קיבל 50 אלף שקל על חצי מהדירה, מסתבר שיש "היסטוריה" והגבר היה חייב כספים לאישה. אז נכון - הוא הפסיד מכך שלא התחשבו בעליית ערך הנכס, אבל הוא במשך שנים רבות מסתבר היה חייב לה סכומים גדולים שקוזזו בעריכת האיזון ביניהם.  

הסיפור מתחיל בפברואר 2017, כשהצדדים, שהיו אז בעיצומו של הליך גירושים, הגיעו לדיון בבית הדין הרבני האזורי בטבריה לצורך התמחרות על בית המגורים המשותף. השמאי מטעם בית הדין העריך את הנכס בסכום של 1.3 מיליון שקל, כלומר כל צד מחזיק בזכויות בשווי של 650 אלף שקל. האשה הציעה לשלם לגבר 800 אלף שקל - מחיר גבוה מהערכת השמאי - ואילו הגבר לא הגיש שום הצעה נגדית. בית הדין קבע: כי הצעתה היא הזוכה. הגבר לא ערער.

• חתם על הסכם שנותן לזוגתו חצי דירה - וביקש לבטל
• גרושת נהג אגד זכאית למניות - גם שנים אחרי הגירושים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אבל כאן החלו הצרות. האשה ביקשה לעכב את התשלום עד לסיום הליך האקטואריה - בדיקה מקיפה של כלל הנכסים והחובות של שני הצדדים. בית הדין נעתר. האקטואריה נמשכה שנים, וחלק מכך היה בגלל עיכובים שיוחסו לגבר עצמו. במאי 2018, לאחר שהגבר כבר עזב את הבית, שילמה האשה לגבר סכום של 50 אלף שקל. בית הדין קבע שמהסכום זה ועד לסיום האקטואריה, היא פטורה מתשלום דמי שימוש - קביעה שהגבר ביקש לבחון מחדש, אך בקשתו נדחתה.

ב-2020 הוגש הדו"ח האקטוארי, ורק ביולי 2024 - שבע שנים לאחר ההתמחרות - ניתנה ההחלטה המרכזית של בית הדין האזורי. בית הדין קבע שהבית כבר עבר לבעלות האישה מ-2018, שאין לערוך שמאות חדשה, ושהחוב הנותר יוצמד רק למדד המחירים לצרכן, ולא למדד מחירי הדירות שעלה מאז באופן חד. הגבר ערער לבית הדין הרבני הגדול, והטענה המרכזית שלו היתה כיצד ייתכן שמכרו את ביתו תמורת 800 אלף שקל, הוא קיבל בפועל 50 אלף, ושווי הנכס עלה בינתיים לכ-3.5 מיליון, ואין לו שום סעד? בספטמבר 2025 דחה בית הדין הרבני הגדול גם את הערעור הזה. לפי בית הדין, חובותיו של הגבר שהצטברו לאורך השנים לטובת האשה - עוד מ-2012 - היו כה גדולים, עד שהסכום שקיבל אינו רחוק מהסכום שיגיע לו לאחר כל הקיזוזים.

הגבר לא ויתר ופנה לבית המשפט העליון. בעתירתו הוא טען כי בית הדין חרג מסמכותו כשהפקיע את קניינו ללא הסכמתו, וכי לא ניתן לכפות עליו מכירת זכות קניינית ללא פסק דין מנומק. הוא תבע שמאות חדשה, ולחלופין הצמדה למדד מחירי הדירות. אבל השופט יחיאל כשר, מבית המשפט העליון, בהרכב עם המשנה לנשיא נעם סולברג והשופטת רות רונן, דחה את העתירה על הסף. בפסק הדין נקבע כי, "בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים", וכי התערבות כזו שמורה רק למקרים חריגים - חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, וכיוצא באלה.

• עתירה לבג"ץ לפרסום מכרז לתפקיד ראש מח"ש ולהארכת כהונת בר-מנחם
• עתירה לבג"ץ: לבטל את מינוי דורון כהן לנציב שירות המדינה ולמנות אישה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• 13,750 שקל לכל מורה בהסדר פשרה על עודפי קרנות ההשתלמות

שנים של המתנה, מיליונים שנעלמו באוויר

לגבי טענת הפקעת הקניין, קבע בית המשפט כי החלטת בית הדין לקבל את הצעת האשה בהתמחרות "מהווה למעשה החלטה בגדרה הורה בית הדין האזורי על פירוק שיתוף בנכס מקרקעין בדרך של התמחרות פנימית", ולכך יש סמכות חוקית, גם ללא הסכמת שני הצדדים. על כך נסמך בית המשפט על סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין. בנוגע להשמאות החדשה, שבה הדברים חדים אף יותר, השופט כשר קבע כי "הבעלות בבית המגורים עברה למשיבה כבר בחודש מאי 2018. במועד זה, חובה של המשיבה לשלם לעותר את יתרת התשלום עבור חלקה בבית המגורים, הפך לחוב כספי גרידא אשר אין בינו לבין ערכו של בית המגורים דבר." כלומר: לא משנה אם הבית שווה היום 3.5 מיליון - הגבר מחזיק בחוב כספי, לא בזכות קניינית.

מאחורי ההכרעה המשפטית מסתתרת תובנה רחבה יותר לגבי סכסוכי גירושים ונכסי נדל"ן בישראל. כאשר נכס נמכר או מועבר במסגרת הליך פירוק שיתוף, נקודת הזמן המשפטית היא שקובעת - לא מה שיקרה בשוק הנדל"ן שנים לאחר מכן. המשמעות היא שהשאלה הכלכלית החשובה ביותר עבור הצדדים אינה רק "כמה הבית שווה היום", אלא מתי בדיוק נקבעת הבעלות ומתי הופכת הזכות הקניינית לחוב כספי בלבד. בשוק הנדל"ן המקומי, ההבדל בין שתי הנקודות הללו יכול להיות שווה מיליוני שקלים.

בסופו של דבר העתירה נדחתה. הגבר חויב בנוסף לשאת בהוצאות המשפט של שני המשיבים - 7,000 שקל בסך הכל, 3,500 שקל לכל אחד - האשה הייעוץ המשפטי של בית הדין הרבני. המקרה הזה ממחיש איך הליכים משפטיים שנמשכים שנים ארוכות עלולים להעצים עד כדי כאב את הפער בין המחיר שנקבע על נכס לבין שוויו הריאלי בעת ההכרעה הסופית, ואת גבולות ההתערבות של העליון בהחלטות של בתי הדין הרבניים.