הבית שווה 3.5 מיליון, הוא קיבל 50 אלף שקל - בג"ץ: לא נתערב

הסיפור מתחיל בפברואר 2017, כשהצדדים, שהיו אז בעיצומו של הליך גירושים, הגיעו לדיון בבית הדין הרבני האזורי בטבריה לצורך התמחרות על בית המגורים המשותף. השמאי מטעם בית הדין העריך את הנכס בסכום של 1.3 מיליון שקל, כלומר כל צד מחזיק בזכויות בשווי של 650 אלף שקל. האשה הציעה לשלם לגבר 800 אלף שקל - מחיר גבוה מהערכת השמאי - ואילו הגבר לא הגיש שום הצעה נגדית. בית הדין קבע: כי הצעתה היא הזוכה. הגבר לא ערער.

אבל כאן החלו הצרות. האשה ביקשה לעכב את התשלום עד לסיום הליך האקטואריה - בדיקה מקיפה של כלל הנכסים והחובות של שני הצדדים. בית הדין נעתר. האקטואריה נמשכה שנים, וחלק מכך היה בגלל עיכובים שיוחסו לגבר עצמו. במאי 2018, לאחר שהגבר כבר עזב את הבית, שילמה האשה לגבר סכום של 50 אלף שקל. בית הדין קבע שמהסכום זה ועד לסיום האקטואריה, היא פטורה מתשלום דמי שימוש - קביעה שהגבר ביקש לבחון מחדש, אך בקשתו נדחתה.

שנים של המתנה, מיליונים שנעלמו באוויר

ב-2020 הוגש הדו"ח האקטוארי, ורק ביולי 2024 - שבע שנים לאחר ההתמחרות - ניתנה ההחלטה המרכזית של בית הדין האזורי. בית הדין קבע שהבית כבר עבר לבעלות האישה מ-2018, שאין לערוך שמאות חדשה, ושהחוב הנותר יוצמד רק למדד המחירים לצרכן, ולא למדד מחירי הדירות שעלה מאז באופן חד. הגבר ערער לבית הדין הרבני הגדול, והטענה המרכזית שלו היתה כיצד ייתכן שמכרו את ביתו תמורת 800 אלף שקל, הוא קיבל בפועל 50 אלף, ושווי הנכס עלה בינתיים לכ-3.5 מיליון, ואין לו שום סעד? בספטמבר 2025 דחה בית הדין הרבני הגדול גם את הערעור הזה. לפי בית הדין, חובותיו של הגבר שהצטברו לאורך השנים לטובת האשה - עוד מ-2012 - היו כה גדולים, עד שהסכום שקיבל אינו רחוק מהסכום שיגיע לו לאחר כל הקיזוזים.

• העליון: בגירושים הדירה נמכרת - לא מחולקת
• הסכם ממון כבר לא מבטיח ודאות מוחלטת - מה לעשות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הגבר לא ויתר ופנה לבית המשפט העליון. בעתירתו הוא טען כי בית הדין חרג מסמכותו כשהפקיע את קניינו ללא הסכמתו, וכי לא ניתן לכפות עליו מכירת זכות קניינית ללא פסק דין מנומק. הוא תבע שמאות חדשה, ולחלופין הצמדה למדד מחירי הדירות. אבל השופט יחיאל כשר, מבית המשפט העליון, בהרכב עם המשנה לנשיא נעם סולברג והשופטת רות רונן, דחה את העתירה על הסף. בפסק הדין נקבע כי, "בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים", וכי התערבות כזו שמורה רק למקרים חריגים - חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, וכיוצא באלה.

לגבי טענת הפקעת הקניין, קבע בית המשפט כי החלטת בית הדין לקבל את הצעת האשה בהתמחרות "מהווה למעשה החלטה בגדרה הורה בית הדין האזורי על פירוק שיתוף בנכס מקרקעין בדרך של התמחרות פנימית", ולכך יש סמכות חוקית, גם ללא הסכמת שני הצדדים. על כך נסמך בית המשפט על סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין. בנוגע להשמאות החדשה, שבה הדברים חדים אף יותר, השופט כשר קבע כי "הבעלות בבית המגורים עברה למשיבה כבר בחודש מאי 2018. במועד זה, חובה של המשיבה לשלם לעותר את יתרת התשלום עבור חלקה בבית המגורים, הפך לחוב כספי גרידא אשר אין בינו לבין ערכו של בית המגורים דבר." כלומר: לא משנה אם הבית שווה היום 3.5 מיליון - הגבר מחזיק בחוב כספי, לא בזכות קניינית.

בסופו של דבר העתירה נדחתה. הגבר חויב בנוסף לשאת בהוצאות המשפט של שני המשיבים - 7,000 שקל בסך הכל, 3,500 שקל לכל אחד - האשה הייעוץ המשפטי של בית הדין הרבני. המקרה הזה ממחיש איך הליכים משפטיים שנמשכים שנים ארוכות עלולים להעצים עד כדי כאב את הפער בין המחיר שנקבע על נכס לבין שוויו הריאלי בעת ההכרעה הסופית, ואת גבולות ההתערבות של העליון בהחלטות של בתי הדין הרבניים.

• אב הוריש את כל האדמות לבן - האחות תבעה אחרי 47 שנה
• קנתה משרד בלי לספר לבעל - ושילמה על כך בגירושים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• קנו דירה חדשה מתמ"א 38, קיבלו שנתיים וחצי של סיוט