נמחקה תביעת הנאמן של אורבנקורפ נגד בעלי החברה לשעבר

הסיפור מתחיל בסוף 2015. אורבנקורפ אינק, חברת נדל"ן קנדית, הגיעה לישראל עם תשקיף מבטיח ומינפה סכום עצום: 180 מיליון שקל באגרות חוב שנרכשו על ידי ציבור המשקיעים הישראלי. אלא שתוך פחות מארבעה חודשים ממועד ההנפקה, הכל קרס. המסחר באגרות החוב הופסק בהחלטת הבורסה באפריל 2016, ונפתחו הליכי חדלות פירעון הן בישראל והן בקנדה.

עו"ד גיא גיסין מונה לנאמן לביצוע הסדר הנושים. לאחר בדיקות שערך, הגיש תביעה אדירה של כמעט 200 מיליון שקל. לטענתו, התשקיף שפרסמה החברה בנובמבר 2015 כלל שורה ארוכה של פרטים מטעים: שווי פרויקטים מנופח, הסתרת תיקונים מהותיים בהסכמי שותפות, נכסים גיאותרמיים שנמכרו במחצית ממחיר השומה, ועוד. מעבר לכך, נטען כי ססקין הפר התחייבויות שנכללו בתשקיף עצמו – כולל "תרומת בעלים" של 12 מיליון דולר קנדי שהוא הבטיח להזרים לחברה, אך בפועל הסכום שימש לכיסוי חוב מס של חברת בת של החברה, כדי להקטין את חשיפתו האישית של ססקין כדירקטור כלפי רשויות המס.

שורה ארוכה של הסדרי פשרה – ואז בא הנאמן עצמו וסיבך את הסיכום

לאורך השנים נפלו אחד אחד הנתבעים האחרים. דלויט ברטימן אלמגור זוהר, איפקס הנפקות, מידרוג, AIG – כולם הגיעו להסדרי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין. בסוף נותרו על כס הנתבעים רק ססקין, גיילס, ודורין ססקין.

אבל הבעיה האמיתית לא הייתה בנתבעים. היא הייתה בשאלה מהו הנזק שנותר. בית המשפט קבע כי כדי לזכות בתביעה של פרט מטעה בתשקיף, יש להוכיח שלושה יסודות: קיומו של הפרט המטעה, נזק שנגרם לנושים, וקשר סיבתי בין השניים. "כאשר מדובר בתביעה נגד נושאי משרה בחברה", ציין השופט אלטוביה, "השיטה הראויה לחישוב הנזק היא שיטת חסרון הכיס."

הנאמן גבה 218 מיליון שקל – יותר ממה שתבע

כאן התהפכה הסיטואציה. בדיונים שהתקיימו, התברר שהנאמן גיסין – שעבד ברצינות ובחריצות במסגרת הליכי חדלות הפירעון בקנדה – הצליח בעצמו לגבות סכומים עצומים. לפי תצהיר שהוגש לבית המשפט בינואר 2026, גבה הנאמן סך של 218,801,731 שקל עד לספטמבר 2024. מתוכם, כבר חולקו לנושים מאות מיליוני שקלים.

במחקירתו, נשאל הנאמן ישירות: אם חילקת 180 מיליון שקל, האם לא מיצית את תביעת הפרט המטעה? גיסין השיב כי "ממש לא מיציתי", והסביר שהסכום שהועמד על 100 מיליון לצרכי אגרה נבע מחישוב שהביא בחשבון תקבולים עתידיים צפויים. הוא הסביר שסכום התביעה של מחזיקי אגרות החוב עומד כבר על כ-30.5 מיליון שקל בלבד, בהתחשב בחלוקות שבוצעו עד אותו מועד.

הנתבעים לא הסתפקו בכך. הם טענו כי לאחר כל הסדרי הפשרה שכבר נחתמו, ולאחר הגבייה המוצלחת בקנדה, הנושים כבר קיבלו בחזרה את מלוא כספם – ואז קצת. לפי טענתם, גבה הנאמן סך של כ-230 מיליון שקל, סכום העולה על סכום התביעה המקורי.

"הנזק טרם התגבש" – ובית המשפט מחק את התביעה

בית המשפט קבע כי נוכח נסיבות אלה, המשך בירור התביעה אינו מוצדק בשלב זה. "ניתן לומר שהנזק שלכאורה נגרם למחזיקי אגרות החוב... טרם התגבש", כתב השופט אלטוביה, וציין כי "קיימת אפשרות ממשית שבסופו של יום לא נגרם לבעלי אגרות החוב או הנושים נזק כספי."

במקום לדחות את התביעה (שהייתה ממנה את הנתבעים), בחר בית המשפט למחוק אותה – מהלך שמאפשר לנאמן להגיש אותה מחדש בעתיד, לאחר שיושלמו הליכי חדלות הפירעון ויתגבש הנזק הסופי. ככל שיגיש תביעה חוזרת, לא ייאלץ לשלם אגרה נוספת.

עם זאת, לא יצא הנאמן ללא עלות. השופט חייב אותו לשלם הוצאות: 45,000 שקל לנתבעים 1 ו-2, ו-25,000 שקל לדורין ססקין – זאת בשל העובדה שהנאמן לא עדכן את בית המשפט באופן שוטף ומלא על היקף הגבייה והחלוקה. "היה עליו לעדכן ביוזמתו באופן מפורט, מלא ומבוקר", ציין השופט, "ואף כאשר ניתנה לו הזדמנות נוספת, לפנים משורת הדין, הוגש תצהיר חלקי."

הפרשה ממחישה את מורכבותם של הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות: לעיתים, הנאמן המצליח ביותר הוא זה שדווקא מאיין את בסיס תביעתו שלו.