הסיפור הבא החל בשנות התשעים, כשעזמי ארשיד הועסק כמורה ומנהל בית ספר תיכון במועצה המקומית עילוט. במסגרת עבודתו, הוא היה זכאי לביטוח פנסיוני בקרן מבטחים, שנמצאת כיום תחת מנורה מבטחים. במשך יותר מעשור, כך על פי פסק הדין, נשלחו אליו דו"חות שנתיים שקבעו כי כל ההפרשות לפנסיה שלו הועברו כסדרן, וכי החסכונות מניבים תשואה מלאה. אלא שהמציאות היתה שונה לחלוטין - המועצה לא העבירה חלק מהכספים לקרן, לעתים כלל לא, ולעתים באיחור משמעותי.

בתקופה שבין 2003 ל-2009 הצטבר חוב גדול של המועצה כלפי הקרן, בסכום של יותר מ-2.2 מיליון שקל, כולל ריבית. מבטחים תבעה את המועצה, וב-2009 הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו החוב ישולם בתוך 45 יום. אלא שהמועצה לא עמדה בו, ההליכים עברו להוצאה לפועל, ובסופו של דבר נגבו רק אחוזים בודדים מהחוב. עד סוף 2014 כבר תפח החוב לכ-3.7 מיליון שקל. בנקודה הזו נכנס לתמונה משרד הפנים, שהקצה תקציב ייעודי להסדרת החוב. בין הצדדים נחתם הסכם חדש, שאושר בבית הדין, ולפיו המועצה תשלם כ-2.26 מיליון שקל בלבד - כיסוי של קרן החוב וחלק מהריבית. המשמעות היתה שחלק מהתשואות שהעובדים היו אמורים ליהנות מהן, וביניהם גם ארשיד, ירדו לטמיון. באותו דיון בבית הדין ב-2015 טען בא כוחה של של מבטחים כי, “אין פגיעה בכיסוי הביטוחי של העמיתים. כל החוב הנומינלי ואחוז ניכר מהריבית יכוסה... לולא יתקבל ההסכם, העמיתים יישארו ללא סכומים אלה וייפגעו קשות בזכויותיהם”.

ואולם שבפועל, אחרי שהמועצה שילמה את הסכום שנקבע, ביצעה מבטחים שינוי דרמטי בדו"חות הפנסיוניים: תאריכי הערך של ההפקדות הוזזו משנות האלפיים למועד המאוחר של 2015, ובכך התשואה שנצברה על הכסף נפגעה. החוסכים גילו על כך רק שנים לאחר מכן. במקרה של ארשיד, דו"ח 2017 הציג הפחתה של 89,627 שקל מהכספים הצבורים לזכותו - סכום שנהפך למוקד התביעה. ארשיד טען כי לאורך כל שנות עבודתו כלל לא ידע על החוב, על ההליכים המשפטיים שנוהלו מול המועצה או על הפשרות שהושגו. לדבריו, דו"חות הקרן ותלושי השכר שלו יצרו מצג שווא של הפקדות סדירות. “לא צורפתי להליך שבו ויתרה הקרן על חלק מזכויותיי, לא נמסר לי דבר על התוצאות, ולא הוסבר לי מדוע כעת אני נושא בהפסד”, הוא טען בבית הדין.

המועצה מצדה, ביקשה לדחות את התביעה בטענת התיישנות, והוסיפה כי את מלוא החוב הנומינלי היא שילמה. לטענתה, העובד ידע או היה עליו לדעת על מצבה הכלכלי הקשה של המועצה, ואף היה עליו לבדוק את זכויותיו בזמן אמת. מבטחים, מנגד, טענה כי פעלה כדין, כי בית הדין כבר פטר אותה מאחריות בהסכם הפשרה הקודם, וכי ללא ההסדר ההפסד של החוסכים היה גדול עוד יותר.

• "מי שחושב ש-2025 הייתה שנה קלה לתשואות - טועה; זו הייתה שנה מבלבלת"
• מנורה: תשואה על ההון של 31.6%; הרווח הנקי טיפס בכ-9%
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דחה את הטענות האלה. בפסק הדין שפורסם, שניתן בסוף אפריל 2025, נכתב כי, “מבטחים לא היתה רשאית לנכות מזכויות התובע את הסכום של 89,927 שקל על יסוד הסכם הפשרה שבינה לבין המועצה”. השופטת רויטל טרנר ועמיתיה להרכב הדגישו כי ארשיד לא היה צד להליכים הקודמים, לא קיבל כל הודעה על החוב או על הסדרי הפשרה, ואף קיבל דו"חות שגויים שהציגו כי ההפרשות שולמו כסדרן. “נהפוך הוא - התובע קיבל מדי שנה דו"ח ממבטחים בו נרשם כי כל ההפרשות בגינו הופקדו והן נושאות רווחים”, ציין בית הדין בהכרעתו.

עוד הודגש כי סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר קובע כי סכום שמעביד חייב לקרן הפנסיה ייחשב כאילו שולם במועדו מבחינת זכויות העובד, ולכן הקרן אינה רשאית לשנות את תאריכי ההפקדות באופן הפוגע בתשואות. בית הדין קבע כי, “משעה שהתובע לא היה צד להליך הקודם בו נטען כי קיימים הפסדים לעובדים בגין התשואות, הרי שהסכם הפשרה ופסק הדין ביחס לסעיף 19א(ח) לחוק אינו יכול לחייב במערכת היחסים בין התובע למבטחים”.

לגבי הטענות של המועצה, קבעו השופטים בהכרעת הדין כי אין להן יסוד. גם אם יחסי העבודה הסתיימו ב-2006, הרי שעילת התביעה נולדה רק ב־2017, כשנודע לארשיד על ההפחתה בפועל. “כל המסמכים יצרו מצג של תשלום מלוא התגמולים מדי חודש בחודשו... לא ניתן לקבל את טענת המועצה כי התובע ישב בחיבוק ידיים כל השנים”, נכתב. לכן נקבע כי מנורה מבטחים והמועצה נושאות יחד באחריות. שתיהן חויבו לשלם לארשיד את מלוא הסכום שנגרע מחסכונותיו – 89,827 שקל, בתוספת ריבית והצמדה. בנוסף, הן חויבו לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15 אלף שקל. במלות הסיכום של הרכב השופטים בפסק הדין נכתב כי, “מכל הטעמים האמורים, המועצה אחראית יחד עם מבטחים לפצות את התובע בגין הפחתת התשואות שנעשתה בשנת 2017”.

• מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
• מה יקבל עדיפות: הקופה הציבורית או שכר הטרחה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

איך יכול להיות שהחוסך לא ידע שחסרים לו כספים?

מכיוון שהדו"חות השנתיים שהוא קיבל ממנורה מבטחים הראו שהכל בסדר. נכתב בהם שכל ההפקדות בוצעו בזמן ושיש רווחים. בפועל, המועצה לא העבירה חלק מהכספים או עשתה זאת באיחור, אבל הקרן לא יידעה אותו לגבי זה.

מה בעצם עשתה מנורה מבטחים שהוביל לבעיה?

אחרי שהמועצה שילמה לה כסף במסגרת הסכם פשרה, הקרן שינתה את תאריכי ההפקדה של הכספים בחשבונות של העובדים - במקום להירשם כאילו הועברו בתחילת שנות האלפיים, הם הוזזו ל-2015. זה גרם לכך שהתשואות שהעובדים היו אמורים לצבור במשך השנים נעלמו.

למה בית הדין קבע שהחוסך צודק?

מפני שהוא לא היה צד לשום הסכם בין הקרן למועצה, ולא ידע על החוב או על הפשרה. בנוסף על כך, הוא קיבל מידע מטעה שלפיו הכל תקין. השופטים אמרו שאי אפשר לפגוע בזכויות של עובד על סמך הסכמים שהוא בכלל לא ידע עליהם.

האם החוב היה רק כלפי החוסך הזה?

לא. החוב היה של המועצה כלפי הקרן לגבי כל העובדים שלה. אבל במקרה הזה, החוסך הצליח להראות שבדו"חות שלו הופחתו תשואות של כמעט 90 אלף שקל, ולכן הוא הגיש תביעה אישית.

מה היתה טענת מנורה מבטחים להגנתה?

היא אמרה שהיא עשתה את המקסימום, ושאם לא היתה חותמת על ההסכם עם המועצה, העובדים היו מפסידים הרבה יותר. לטענתה, היא פעלה לפי החוק ואפילו קיבלה פטור מאחריות בפסק דין קודם. אבל בית הדין הסביר שהפטור הזה לא יכול לחול על עובד שלא היה צד להסדר.

ומה עם המועצה?

המועצה טענה שהעובד ידע או היה צריך לדעת שאין לה כסף, ושגם אם היתה בעיה, התביעה התיישנה. אבל בית הדין קבע שזה לא נכון - כל המסמכים שהיו בידיו הראו לו שהכל תקין, ולכן הוא לא היה יכול לדעת שיש בעיה עד שקוזזו לו התשואות בפועל.

האם יכול להיות שעובדים אחרים באותה מועצה נפגעו גם הם?

בהחלט כן. אם מנורה מבטחים הפחיתה תשואות לכל מי שעבד במועצה באותן שנים, ייתכן שעובדים נוספים גילו או יגלו בעתיד שהכספים שלהם נפגעו.

מה אפשר ללמוד מזה כעובדים?

שגם אם מקבלים דו"ח שנתי מהקרן, חשוב לבדוק לעומק ולשאול שאלות אם משהו לא ברור. המקרה הזה מראה שגם דו"חות רשמיים יכולים להטעות, ואם לא עוקבים - אפשר לגלות את הבעיה רק אחרי שנים.