יזמית חזרה בה מהתחייבות כתובה - זה מה שקבע בית המשפט
זוג דיירים בבניין שעבר תמ"א 38, קיבל מהיזמית התחייבות בכתב לשכן אותם בנכס חלופי על חשבונה, מכיוון שאחד מבני הזוג הוא בעל מוגבלות פיזית, ולאור ההשבתה של המעלית. לטענתם, היזמית לא עמדה בהתחייבות, ומנגד החברה טענה שהפרויקט העלה את הערך של הדירות, והזוג
ניסה להכשיל אותו בדרכים שונות ודרש הטבות שלא הגיעו לו
בפסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בבת ים, דן השופט יאיר חסדיאל במחלוקת משפטית בין דיירים לבין חברה יזמית שפעלה במסגרת פרויקט תמ"א 38. המקרה עוסק בהשלכות של השבתת מעלית בבניין, בשל מוגבלותו הפיזית של אחד הדיירים. היזמית התחייבה לשכן אותו ואת אשתו בנכס חלופי על חשבונה, אך לבסוף לא עמדה בהתחייבותה. פסק הדין מחייב את החברה לשלם לדיירים פיצוי כספי עקב כך.
הדיירים, בני זוג בעשור השביעי לחייהם, הם בעלי דירה בבניין מגורים ברחוב ירושלים בבת ים. ב-2017 חתמו הדיירים עם החברה היזמית, י. שנאור, על הסכם לחיזוק הבניין במסגרת תוכנית תמ"א 38. במהלך העבודות, השביתה היזמית את המעלית עקב סכנה בטיחותית. בעקבות כך, התחייבה החברה במכתב רשמי לשכן את הדיירים בדירה חלופית למשך חצי שנה, ולשאת בעלות חודשית של 5,000 שקל.
החברה לא ביצעה את ההתאמות שהובטחו
התובעים טענו כי החברה לא עמדה בהתחייבותה לממן את המעבר לדירה החלופית, ולא ביצעה את ההתאמות שהובטחו בדירתם. הם דרשו פיצויים בגין דמי השכירות שלא שולמו, עלויות נוספות שנגרמו להם, ונזקים שנגרמו לדירתם במהלך העבודות. בסך הכל הגיע סכום התביעה ל-141,900 שקל.
מנגד, החברה טענה כי הפרויקט היטיב עם כל הדיירים והעלה את שווי הדירות בכמיליון שקל. היא ציינה כי התובעים, בניגוד לדיירים האחרים, ניסו להכשיל את העבודות ודרשו הטבות שאינן מגיעות להם. לטענתה, הסכמתה לשלם את דמי השכירות ניתנה "לפנים משורת הדין" בלבד, וכי התובעים דחו את ההצעה שהוגשה להם.
- המציאות המורכבת של ההתחדשות העירונית
- אב-גד: אושר היתר לפרויקט TEO בשערי העיר רמלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט חסדיאל בחן את המסמכים והעדויות שהוגשו על ידי הצדדים. הדיון נסב סביב מכתב התחייבות רשמי ששלחה החברה לדיירים בדצמבר 2019, שבו היא התחייבה לשלם להם 5,000 שקל לחודש למשך חצי שנה. המכתב נמסר בעקבות בקשת הדיירים לעזרה בשל השבתת המעלית, שהקשתה על תנועתם ועל התנהלותם היומיומית.
בפסק הדין שפורסם, קבע השופט כי, "התחייבויות הנתבעת במכתב יצוקות בבטון מזוין", ודחה את ניסיונותיה לערער על תוקפו של המכתב. כמו כן, השופט מתח ביקורת על התנהלות החברה, שניסתה לטעון כי התובעים לא עמדו בהסכמות או ניסו לסחוט אותה.
השופט חסדיאל קיבל את טענות התובעים בנוגע להתחייבות החברה לשלם 5,000 ש"ח לחודש למשך חצי שנה, אך דחה את יתר רכיבי התביעה שלהם. הוא קבע כי החברה תפצה את הדיירים בסכום כולל של 30 אלף שקל בגין דמי השכירות שלא שולמו. בנוסף, החברה תחויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 שקל.
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
"טענות נתבעת נעדרות בסיס ראייתי ומשוללות היגיון"
השופט גם ציין בפסק הדין שפורסם כי, "מכתב ההתחייבות מדבר בעד עצמו. לא ניתן להתעלם מהתחייבויות הנתבעת אשר ניתנו בכתב, והן מחייבות אותה משפטית ומוסרית". בהתייחס לטענות החברה, נכתב כי, "הנתבעת ניסתה לטעון כי התובעים לא עמדו בהסכמות, אך טענותיה נעדרות בסיס ראייתי ומשוללות הגיון".
המקרה מדגיש את חשיבותה של עמידה בהתחייבויות מצד יזמים כלפי דיירים, בייחוד בפרויקטים של התחדשות עירונית כמו תמ"א 38, שבהם נגרמת לדיירים אי-נוחות משמעותית. השופט הדגיש כי על יזמים לעמוד בהתחייבויותיהם באופן מלא ולכבד את ההסכמות שנחתמו מול הדיירים.
בית המשפט ציין גם כי לא כל טענות התובעים זכו להתקבל, בעיקר בשל היעדר ראיות מספקות. כך לדוגמה, דרישותיהם לפיצויים נוספים בגין נזקים למטבח ולמערכת המיזוג נדחו, בעקבות חוסר בראיות או בשל אי התאמה להסכמות שהושגו בין הצדדים. פסק הדין מדגיש את הצורך בתיעוד מדויק של כל נזק או שינוי שנגרם במהלך פרויקטים מהסוג הזה - הן מצד הדיירים והן מצד היזמים - כדי למנוע מחלוקות עתידיות ולהבטיח את הזכויות של כל הצדדים המעורבים.
במקרה אחרבית המשפט לענייני מקרקעין בתל אביב הכריע
בנובמבר האחרון בנוגע לפרויקט התחדשות עירונית, שזכה לרוב של 98% מבעלי הדירות בבניין מגורים. במקרה הזה, כל בעלי הנכסים, מלבד אחת, חתמו על הסכם תמ"א 38/2 להריסה ובנייה מחדש של הבניין. ואולם דיירת אחת, הנתבעת, סירבה לחתום, והביעה התנגדות מהותית לפרויקט - תוך
הטחת טענות על פגיעות לכאורה בזכויות שלה ועל חוסר שקיפות לאורך ההליך. כל אחד מבעלי הדירות אמור לקבל דירה חדשה בשטח של 105 מ"ר, בתוספת מרפסת של 12 מ"ר ושתי חניות לא עוקבות. בנוסף, במסגרת הפרויקט מובטח לבעלי הדירות מפרט טכני גבוה הכולל חלונות אלומיניום, ממ"ד,
מערכת מיזוג אוויר והחזר הוצאות שכר דירה זמני לאורך כל תקופת הבנייה. הבניין החדש יחולק לשני מבנים – צפוני ודרומי – עם שמירה על מיקום כללי של הדירות בהשוואה לכיווני אוויר של הדירות הקיימות. הנתבעת טענה כי ההסכם שהוצע לה לא מספק לה תמורה שווה ביחס לדיירים האחרים.
לדבריה, היזם לא עמד בהתחייבויות כלפי בעלי הדירות, והיא הביעה חשש מהתנהלותו העתידית. עוד היא טענה כי הדירה שהוצעה לה נמצאת בקומה נמוכה מזו שהיא מתגוררת בה כיום, וכתוצאה מכך תיפגע איכות חייה. היא גם טענה שהיזם נתן "תנאים מועדפים", כדבריה, לחלק מהדיירים תוך ניהול
משא ומתן אישי עם חלקם, ומבלי ליידע את יתר הדיירים - דבר שגרם לה לתחושה של חוסר שוויון מהותי.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.
