בולגריה עוברת לאירו - זה הרבה יותר ממהלך טכני של החלפת שטרות

תחילת 2026 ובולגריה נכנסת לגוש האירו וזה ממש לא רגע של אופוריה בשביל המדינה המזרח-אירופאית. זה מגיע אחרי מסע כלכלי ארוך, טעון וטראומטי. עבור רבים במדינה, המעבר לאירו אינו נתפס כמהלך טכני של החלפת שטרות ומטבעות, אלא כסגירת מעגל היסטורית שמתחילה דווקא בקריסה הכלכלית של שנות ה-90. בין 1996 ל-1997 חוותה בולגריה היפר-אינפלציה, הבנקים קרסו בזה אחר זה, חסכונות של משפחות התאדו כמעט בן לילה, והאמון במערכת הכלכלית נפגע עמוקות. בפברואר 1997 לבדו, האינפלציה החודשית הגיעה ל-242%. במונחים שנתיים, האינפלציה בשיאה חצתה את רף ה-2,000%. זו הייתה אחת התקופות הקשות בתולדות הכלכלה הבולגרית המודרנית, והיא נצרבה היטב בזיכרון הקולקטיבי.

כדי להמחיש את עומק המשבר, בתחילת 1996, דולר אחד היה שווה כ-70 לֶב. בפברואר 1997, שער החליפין כבר עמד על 3,000 לֶב לדולר. הכסף הפך לנייר חסר ערך תוך חודשים ספורים. השכר החודשי הממוצע בשיא המשבר צנח לשווה ערך של כ-30 דולר בלבד. פנסיות של חיים שלמים הספיקו בקושי לקניית כמה כיכרות לחם. כשליש מהמערכת הבנקאית בבולגריה הוכרזה כפושטת רגל. אנשים עמדו בתורים אינסופיים מחוץ לבנקים סגורים, רק כדי לגלות שחסכונותיהם נעלמו.

מעבר לא חלק מהקומוניזם

שורשי המשבר של אמצע שנות ה-90 נעוצים באופן שבו בולגריה ניהלה את המעבר מכלכלה קומוניסטית לכלכלת שוק. אחרי נפילת המשטר, הממשלות נמנעו ממהלכי עומק כואבים כמו הפרטה מהירה וסגירת חברות ממשלתיות כושלות. במקום זאת, המדינה המשיכה להזרים אשראי וסובסידיות לחברות מפסידות, שחלקן הפכו בפועל ל"חברות זומבי" שחיו על חשבון התקציב. התוצאה הייתה הצטברות מהירה של חובות, מערכת בנקאית חלשה ותלות גוברת בכסף ציבורי, בלי מנגנונים אפקטיביים של פיקוח וניהול סיכונים.

כדי לממן את הגירעונות ולמנוע קריסה מיידית, הבנק המרכזי בחר בפתרון הקל והמסוכן, הדפסת כסף. ההיצע המוניטרי תפח במהירות, האמון במטבע המקומי נשחק, והאינפלציה יצאה משליטה. בתוך הסחרור הזה עלו גם טענות קשות לשחיתות שלטונית, כולל ניצול המשבר על ידי גורמים בממשל ובמערכת הבנקאית להעברת כספים ולהתרוקנות יתרות המט"ח של המדינה. השילוב בין ניהול כלכלי רופף, מימון אינפלציוני ואובדן אמון ציבורי הוא זה שהוביל בסופו של דבר לקריסה של 1996-1997 ולמהלך הדרמטי של הצמדת המטבע.

מתוך המשבר הזה נולד מהלך דרמטי. בולגריה אימצה מנגנון של "לוח מוניטרי" (Currency Board), שבמסגרתו הוצמד המטבע המקומי, הלב, למארק הגרמני, ובהמשך לאירו. במילים אחרות, הבנק המרכזי הבולגרי ויתר בפועל על היכולת לנהל מדיניות מוניטרית עצמאית, לקבוע ריבית או לשחק עם שער החליפין. כבר כמעט שלושה עשורים שבולגריה חיה עם מטבע שמחירו קבוע, כשהשליטה האמיתית נמצאת מחוץ לגבולותיה. במובן הזה, המעבר הרשמי לאירו היום הוא פחות אובדן ריבונות ויותר הכרה רשמית במצב שקיים בפועל מאז סוף שנות ה-90.

בולגריה היא הכלכלה הענייה ביותר באיחוד האירופי, עם שכר ממוצע נמוך משמעותית מזה של מדינות מערב אירופה. החשש המרכזי שחוזר שוב ושוב הוא שמחירים “אירופיים” יגיעו מהר, אבל המשכורות יישארו “בולגריות”. לכך מצטרפת תרבות עמוקה של חשדנות כלפי הממסד, תוצר של שנים ארוכות של שחיתות, מוסדות חלשים והבטחות שלא תמיד קוימו.

לחצים מערביים מול רוסיים

הלחצים אינם מגיעים רק מבית. בולגריה היא גם זירה גאופוליטית רגישה, שבה השפעות מערביות ורוסיות מתנגשות כבר שנים. מבחינת מוסקבה, הצטרפות לגוש האירו נתפסת כצעד שמנתק סופית את בולגריה מאזור ההשפעה הרוסי, ומחזק את עיגונה במערב. על הרקע הזה פועלות במדינה רשתות של דיסאינפורמציה, בעיקר ברשתות החברתיות, שמזהירות מקריסה כלכלית, אובדן נכסים ופגיעה בריבונות בעקבות אימוץ האירו.

גם באירופה עצמה לא מיהרו לפתוח את הדלת למדינה. במשך שנים גרמניה, הולנד ומדינות נוספות הביעו הסתייגות מהצטרפות בולגריה, בעיקר בשל רמות השחיתות, החשש מהלבנת הון ופחד מתרחיש של משבר חוב נוסח יוון. רק אחרי תהליך ארוך ומחמיר במיוחד, שכלל חיבור ישיר של הבנקים הבולגריים לפיקוח של הבנק המרכזי האירופי במסגרת "איחוד הבנקאות", ניתנה האות.

עבור ההנהגה בסופיה, האירו הוא הרבה מעבר למטבע. הוא נתפס כחותמת רשמית לכך שבולגריה חדלה להיות "החצר האחורית" של אירופה, מדינה המזוהה עם כלכלה אפורה וקשרים עמוקים למוסקבה, והופכת לחלק אינטגרלי מהמערכת המערבית. אבל בצד ההצהרה הכלכלית עומדת גם דילמה רגשית. הלב, שמשמעות שמו היא "אריה", מלווה את בולגריה מאות שנים ומהווה סמל לעמידות לאומית, עוד מימי המאבק בעות’מאנים ובהמשך בתקופה הקומוניסטית. עבור חוגים לאומניים, הוויתור עליו הוא לא רק החלטה כלכלית, אלא פרידה מסמל זהות.

המעבר לאירו מסמן רגע של הכרעה לבולגריה. בין עבר כלכלי רצוף משברים וחשדנות, לבין ניסיון להתייצב סופית כחלק מהליבה הכלכלית של אירופה. השאלה הגדולה היא לא רק איך ייראו המחירים ביום שאחרי, אלא האם הציבור הבולגרי יאמין שהמהלך הזה באמת משרת אותו.