פרס נובל לכלכלה הוענק לשלושה מהכלכלנים הבולטים של תקופתנו: ג'ואל מוקר, פיליפ אג'יון ופיטר הוויץ'. ההכרזה שניתנה על ידי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים הייתה קצרה וברורה: "על תרומתם לתיאוריה של צמיחה כלכלית מתמשכת באמצעות הרס יצירתי". שלושה חוקרים, שלוש גישות, חוט אחד שמחבר ביניהן - ההבנה שצמיחה כלכלית איננה תוצאה של יציבות, אלא של תהליך בלתי פוסק של חידוש, תחרות ושבירה של הקיים.

המושג "הרס יצירתי" (creative destruction) נטבע כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת על ידי יוזף שומפטר, אך רק בזכות עבודתם של אג'יון והוויץ', ולאחר מכן בזכות העמקה והרחבת המידע ההיסטורי של מוקר, הפך לתיאוריה שלמה, מדידה ומשפיעה. לפי מודל זה, צמיחה איננה תוצר של עוד מאותו הדבר, אלא של שבירה של תהליכים ישנים, טכנולוגיות שכבר אינן מייצרות ערך, מערכות ביורוקרטיות נוקשות או מבנים כלכליים ריכוזיים. במקומם מופיעות חדשנות, יזמות ותחרות שמניעה את כל השוק קדימה, גם במחיר של פירוק שיטות עבודה ישנות ויציאה של שחקנים קיימים מהמשחק.

ג'ואל מוקר, היסטוריון כלכלי בהכשרתו, פרופסור באוניברסיטת נורתווסטרן, חקר לעומק את התנאים התרבותיים, החברתיים והטכנולוגיים שאפשרו את המהפכה התעשייתית. הוא הראה כי החדשנות לא הופיעה בחלל ריק, אלא הייתה תוצאה של מוסדות תומכים, השקעה בחינוך, פתיחות תרבותית כלפי רעיונות חדשים, ויכולת של מדינות להכיל שינוי. עבודתו טענה, למעשה, שנכונות לחידוש היא תוצאה של אקלים רעיוני שבו ניסוי וטעייה, ולא שימור מסורת, מהווים בסיס למדיניות ציבורית. התובנה של מוקר הייתה פשוטה: תרבות יכולה לקדם או לחסום חדשנות, ובכך לעצב את מסלול הצמיחה של מדינות.

פיליפ אג'יון, כלכלן צרפתי שפועל כיום ב-LSE, INSEAD וב-Collège de France, הוביל בעשורים האחרונים את התיאוריה המודרנית של צמיחה מבוססת חדשנות. יחד עם פיטר הוויץ', מאוניברסיטת בראון האמריקאית, הם ניסחו מודל צמיחה שבו כל שיפור טכנולוגי גורם להיעלמות של טכנולוגיה ישנה. במילים אחרות: כל חדשנות דוחפת קדימה, אך גם מדיחה את הקיים. ההרס איננו תופעת לוואי, הוא חלק בלתי נפרד מהשיפור.

• פרס נובל בפיסיקה לשלושה חוקרים בתחום הקוואנטים - מה הם גילו ואיך זה מקדם את המהפכה?
• נורווגיה בלחץ: מה יקרה אם טראמפ לא יזכה בפרס נובל לשלום
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

במודל של אג'יון והוויץ', חברות שואפות להשיג יתרון תחרותי זמני באמצעות פיתוח חדשנות, וכאשר הן מצליחות, הן מרוויחות, אך במקביל גורמות להרס של יתר החברות שלא התאימו את עצמן. כך נוצרת דינמיקה מחזורית של צמיחה: חדשנות גוררת צמיחה, הצמיחה יוצרת תמריץ לחיקוי ולפיתוח נוסף, אך בו זמנית מוחקת את התשתית שעליה התבססה הצמיחה הקודמת.

אחת התובנות החשובות שעלו מעבודתם של השלושה היא שחוזק כלכלי של מדינות לא נקבע רק על ידי רמת ההכנסה לנפש או על ידי כמות ההון, אלא על ידי היכולת של המדינה לאפשר את המחזוריות הזו של הרס ויצירה. מדינות שחונקות תחרות, מגנות על טכנולוגיות קיימות או מגבילות כניסת חדשנות, עשויות להיראות יציבות לטווח קצר, אך לעיתים קרובות סובלות מקיפאון לטווח ארוך.

הזכייה של מוקר, אג'יון והוויץ' גם מחברת בין דיסציפלינות: כלכלה, היסטוריה, פילוסופיה של מדע ומדיניות ציבורית. היא מצביעה על כך שחדשנות אינה רק המצאה טכנולוגית, היא תוצר של הקשר תרבותי, רגולטורי וכלכלי.

• אנבידיה ו-AMD מזנקות, מניות המינרלים מזנקות - מה צפוי היום בוול סטריט
• נורמליזציה עם אינדונזיה: הפוטנציאל הכלכלי ענק, אבל יש משוכות לעבור
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• 5,900% בשנה מ-80 סנט ל-46 דולר, שווי של 15 מיליארד, מי אמר...

מעבר לכך, יש לקרוא את ההחלטה של ועדת נובל גם כהצהרה מוסרית: אנו בתקופה שבה הדיון סביב טכנולוגיה, בינה מלאכותית, שינויי אקלים והעברת תעשיות הופך מרכזי. בעולם כזה, היכולת של חברות ושל מדינות להרוס את המוכר ולבנות את החדש היא קריטית. יש בפרס סוג של קריצה לכך שהעולם כפי שאנו מכירים עומד כנראה להרס, כשהבינה המלאכותית ושיפורים נוספים יצמיחו את הכלכלות בעולם. 

בשנים האחרונות ניכר שפרסי נובל לכלכלה הולכים ומתרחקים ממודלים מתמטיים סגורים, ומתקרבים יותר ויותר לעבר כלכלה שיש לה נגיעה למציאות. מהשפעות הקולוניאליזם על צמיחה (2024), דרך חקר מגדר בשוק העבודה (2023), ועד ניתוח משברים פיננסיים (2022), פרס נובל הפך לפלטפורמה שבאמצעותה הקהילה הכלכלית מציבה סדר יום. והסדר היום השנה ברור: יצירתיות, חדשנות, מהפכה טכנולוגית חיוניות לצמיחה.