במשך שלושה ימים הרגשתי שאני מתחת למים. אני לא מדבר ברמה התאורטית, המטאפורית, אלא ממש ככה – הרגשתי כאילו אני מתחת למים והאוזניים נסתמו לי ואני שומע קולות כאילו מתוך בועה או כאילו אני עם האיירפורדס על מצב של ׳נטרול רעשים׳ רק שאני בלי איירפורדס.

          Ksenia Chernaya PEXEL

ביום הראשון חשבתי שאוקי, זה כמו שנוחתים מטיסה או עולים מצלילה והאוזניים מתמלאות בלחץ, בטח כל דקה זה ישתחרר. גם לא הייתי בלחץ מזה וזה לא ממש הפריע לי, אולי רק קצת הציק, עד שהגיע היום השני וכלום לא השתנה. אני חושב שהייתי הרבה פחות בלחץ אם הייתי מצונן או חולה או משהו, אבל הבעיה האמיתית הייתה שזו הייתה הבעיה היחידה. החיים, משום מה, המשיכו כרגיל והיה צורך ללכת לעבודה ולדבר עם אנשים וכל מיני דברים שבאותם רגעים היו גדולים עליי בכמה מידות, ותוך כדי שאני מעמיד פני רגיל הסתובבתי בעולם וכל מה שעשיתי, מעבר ללעוס מסטיקים באובססיביות, היה רק למתוח את הפה הכי חזק שאני יכול ולפהק בכוח או למחוץ את שני הנחיריים בכוח עם האצבעות ולהפעיל לחץ עד שיישמע איזה פיצוח או איזה סדק באוזן שלא הגיע. בשלב מסוים התחיל לכאוב לי הראש. ממש. זה כבר נהיה בלתי נסבל. ישבתי בבית וניסיתי להבין מה אני יכול לעשות. ממש לא עניין אותי למה זה קרה או איך למנוע את זה בעתיד, אלא רק איך להעיף את התחושה המעיקה הזאת ממני.

טורים קודמים:

- שילמתי 3,500 שקל לראות משחק של מנצ'סטר יונייטד -אין לי בעיה עם זה

- ביקשתי העלאת שכר, קיבלתי תשובה - "היי נמרוד. אין מצב", אז כתבתי לו...

קיבלתי המלצה לעשות סיר של מים חמים עם שמנים אתריים. שמנים אתריים לא היו לי בבית, אבל מים וסיר כן. אז מילאתי סיר של מים והרתחתי אותו, כיסיתי את הראש עם מגבת ונכנסתי לאוהל הקטן שבניתי לי מעל הכיריים עד שהתחיל לכאוב לי הגב מהכיפוף. התחלתי לשנוא את כל המטבחים הנמוכים האלה ולנסות להבין אם יש פתרון מטבחי לאנשים גבוהים, כי וואלה, לנמוכים יש שרפרף או כל דבר מגביהה אחר, ומה לגבוהים יש? מה הפתרון בשבילנו? אבל עד שהספקתי לחשוב על זה הרגשתי שהנחיריים שלי עומדות להישרף מרוב טפטופים ושכלום לא עובד. כנראה שהשמנים האתריים היו נחוצים. כשכל אלו לא עבדו וגם הזמן לא עזר לי, התחלתי לבדוק בגוגל תרופות סבתא לאוזניים סתומות.

ההצעה הראשונה שעלתה הייתה, ואני רציני, לחמם כמות קטנה של שמן זית, אחר כך לטפטף אותה אל תוך האוזן ואז לאטום אותה עם צמר גפן. ברגע שקראתי את ההמלצה הזאת הבנתי דבר אחד. פניי לרפואה המודרנית. נכנסתי לאפליקציה של קופת החולים שלי וניסיתי לראות איך הם יכולים לעזור לי וישר התמלאתי בעצבים על רופא המשפחה שלי, שאשכרה עובד פעמיים בשבוע, וגם זה, בשעות הכי תקועות, או בין שבע לתשע בבוקר או בין אחת לשלוש בצהריים.

כאילו, מה? מה? בכל מקרה, הצלחתי להזמין פגישה עם רופא אונליין ובאמת אחרי שעה וקצת קיבלתי שיחת וידאו מהמרפאה. המצלמה, משום מה, הופנתה אל עבר הקיר שמאחורי הרופא. עכשיו מילא היו שם תעודות ממוסגרות מהרווארד או משהו הייתי מבין, הבן אדם גאה בעצמו, אבל היו שם רק כמה דפים צהובים קטנים תלויים על לוח שעם. טוב, ניסיתי להתרכז בעיקר ולהסביר לו, במילים פשוטות, שאני חושב שהחיים שלי כמו שהכרתי אותם עד היום הגיעו לקיצם ושאני מבקש לדעת אם הוא מסכים איתי או שדעותינו חלוקות בנושא. הוא טען שדעותינו חלוקות בנושא.

השעה הייתה כבר אחת בלילה, והתחננתי, התחננתי אליו שיעזור לי. הוא אמר שלהערכתו מדובר בהצטברות של שעווה או משהו באוזן שיוצרת את הלחץ ושיש כמה דרכים לטפל בזה, ושאם אני פחות בקטע של לטפטף שמן זית רותח אל תוך האוזן שלי אז אני מוזמן ללכת למיון ושם יטפלו בי. פצצה! אמרתי לו. מיון! רפואה! טיפול! זה מה שאני רוצה. זה מה שרציתי לשמוע. הודיתי לו ומיד ניתקתי את השיחה ועפתי לבית חולים. בדרך חשבתי על זה שהוא לא נתן לי שום הפניה או משהו, אבל אז הרגעתי את עצמי ונזכרתי שהיום הכל באפליקציה ובמערכות מידע ביניהם ובטח מיטב רופאי האוזניים בארץ כבר מחכים לי.

אז לא. הגעתי לבית החולים, נכנסתי והלכתי לדלפק הקבלה. הסברתי שוב את המצב ואמרתי שהרופא שלי אמר לי לבוא. הפקידה ביקשה את מספר תעודת הזהות שלי ואת כרטיס קופת החולים ואמרה שהיא לא רואה שיש הפנייה, אבל ייתכן וזה לוקח קצת זמן ושבינתיים אעלה לקומה ארבע ואחכה שיקראו לי. שלוש שעות מאוחר יותר, התעוררתי מהנמנום הקל על הספה לקול שקרא לבחור שלפניי. הוא היה נראה די מבוגר וציפיתי שייקחו לפחות עוד שלוש שעות עד שיקראו לי, אבל רבע שעה מאוחר יותר כבר נכנסתי וכמה דקות מאוחר יותר מצאתי את עצמי שוכב על מיטת החולים עם מכשיר שנראה כמו אוזניית בלוטות׳ שמצמידים לקסדות של האופנועים עם תאורה אולטרה כחולה כזאת, וכמה שניות אחרי זה חזרתי לחיים. היא פשוט ניפצה לי את הבועה. הייתי מאושר. מאושר. לא רק שאחרי שלושה ימים הרמתי את הראש מעל המים, אפילו עליתי מעל העננים. נישקתי לה את הידיים ועפתי משם לדלפק לקבל את כל מכתבי השחרור וכאלה ולעוף הביתה לישון.

השעה הייתה כבר ארבע בבוקר. בדרך למטה שמעתי הכל. הכל. הייתי עיוור ועכשיו אני רואה. רק באוזניים. הגעתי לדלפק, סיפרתי לפקידה בהתלהבות על כל מה שקרה ואיך עכשיו הכל טוב וכמה אני מעריץ את הרפואה, והיא הנהנה והנהנה והסתכלה במחשב שלה והדפיסה כל מיני ניירות עם אישורים וכאלה ואז אמרה לי: ״זה יצא אלף שמונה מאות, אתה רוצה לשלם עכשיו?״

הסתכלתי עליה מבולבל ואמרתי: ״מה, נראה לי שלא שמעתי טוב״. ואז היא חזרה על זה ומסתבר שהניתוחון באמת עבד ושאני שומע טוב. אלף שמונה מאות שקל. עד שכבר חשבתי שהרמתי את הראש מעל המים. האמת כשחושבים על זה שוב, בפעם הבא שיתקוף אותי מצב כזה, אלך על תרופת הסבתא - אשים שמן זית רותח באוזן, טיפה, שתיים. עושים את זה כבר מעל 100 שנה, כנראה שזה לא נורא כמו שזה נשמע. ומה שבטוח - זה לא עולה, אלף ושמונה מאות שקל.  

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 29, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים