אם הייתה תקווה בכנס של מרכז אדוה על תוצאות המחאה החברתית והמדיניות הכלכלית, היא נבעה מגילו הצעיר של קהל המשתתפים - כולם צעירים וכולם נלהבים. אם כן, המחאה לא מתה - יש לה דור המשך. באשר לתוצאות המחאה נחלקו הדעות בין הדוברים.

ראשון הדוברים, ורנר פרושקר, העומד בראש הסניף הישראלי של קרן פדריך אברט התומכת במרכז אדוה, ציין כי בעשרים השנים האחרונות חלו שני שינויים כלכליים משמעותיים. האחד, ההתפתחות הטכנולוגית שהעלתה את מעמד העוסקים בתחום זה ופתחה את השווקים הפיננסיים לתנועה בין-לאומית ומולו צמצום תקציבי המדינות בתחומי הרווחה. בישראל התקציב החברתי נופל לעין שיעור מזה שבמדינות המפותחות.

ד"ר שלמה סבירסרקי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה, ציין את 1985 כשנת מפנה בתקופת ממשלת שמעון פרס עת במסגרת התכנית הראשונה לייצוב המשק (לאחר אינפלציה של קרוב ל-500%) הוחל העיקרון של צמצום הפעילות הממשלתית והתקציב. נקבע יעד צמיחה של 4%-3% בתמ"ג לשנה. מאז כבר נבלמה האינפלציה מזמן אך החוק הזמני הפך לקבוע יעד קבוע וכלים קבועים. ריבית נמוכה ובשל כך קיפאון כלכלי מוגבל. צמצום הוצאות הממשלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הדובר העיקרי של מגמה זו. סבירסקי טוען כי קל לצמצם את הוצאות המדינה כדי לשחרר מקורות למגזר העסקי. כתוצאה מכל אלה נוצרה שכבה של בעלי עניין שריכזו משאבים ופעילות תהליך שהתרחש בכל הממשלות מאז 1985.

כפועל יוצא איבדו משרדי הממשלה את כוחם ותהליכי ההפרטה הכניסו כסף פרטי למערכת וסולם ערכים שונה. הופרכה התפיסה שלפיה המגזר העסקי יכול לנהל טוב יותר את השירותים לאזרח בשל עקרון היעילות והתחרותיות. ח"כ סתיו שפיר ממפלגת העבודה, ממנהיגות המחאה החברתית, הצליחה לתרגם את הכוח של המחאה לכוח פוליטי, ורתמה ליעדיה את הטכנולוגיה של הרשתות החברתיות. פנייה בבלוג שלה הניבה היענות מצד 100 מתנדבים העוזרים לבדוק חומרים המונחים על שולחן ועדת הכספים שהיא חברה בה, כדי למנוע את ההצבעה האוטומטית וכדי להפסיק את השיטה הנלוזה של ההעברות התקציביות ממשרד למשרד, ללא שקיפות ופיקוח הציבור. זה היה מהלך מהיר. לדבריה יש עוד דברים רבים שניתן לשנות בקלות רבה אם הציבור מבין שיש לו כוח ביד ויש לו אפשרות להפעילו. היא סיפרה על הפער הגדול בין נציגי הציבור הבכירים לבין העם, על הרבה חוסר הבנה ואטימות. הקמת ועדות נוספות לא תפטור את בעיית חסרי הדיור, הפערים החברתיים והעוני המתפשט, אמרה.

הכלכלנית תמר בן יוסף סיפרה כי התורה הכלכלית הישראלית נוצרה על ידי פרופ' ברונו ז"ל שלמד בשיקגו ואלה שבאו אחריו, והאמינו כי הורדת הריבית תעודד פעילות. כך קרה בכל המדינות. עם זאת, התפיסה הקינסיאנית גרסה כי יש מקום גם להתערבות הממשלה, והמרצים לכלכלה רצו לקדם את הפרסומים הישראליים בכתבי העת האמריקאים (הכלכלה האמריקאית קפיטליסטית נתנה את הטון בבתי הספר לכלכלה לעומת מדיניות הרווחה של צפון אירופה). בן יוסף לא אופטימית. לדעתה השיטה נכשלה גם כאן וגם בארצות הברית שכן ריבית נמוכה מפתחת השקעות בנדל"ן ובבורסה ולא בהשקעות יצרניות שיוצרות מקומות עבודה ומגלגלות צריכה. אשר ליוקר המחייה - בן יוסף מאמינה בפיקוח מחירים ככלי יעיל להורדת מחירים אפקטיבית. היא סבורה שאנחנו עומדים בפתחה של תקופה קשה ביותר. היצוא קפא והנדל"ן והבורסה אינם מפעילים את הכלכלה. היא סבורה כי הממשלה יכולה להתערב, בעיקר בתחום הבנייה. ואולם בנימין נתניהו אינו מאמין בהתערבות ממשלתית ולכן הדוברת מסויגת מעט לגבי שינויים לטובה שיקרו בקרוב. עם זאת, היא רואה את הישגי המחאה בכך שהיא אינה יורדת מסדר היום הציבורי של האזרחים וגם של הפוליטיקאים ואין ספק שיש מהפך בתודעה. "האם התודעה תיצור הוויה?" היא תוהה ומבטיחה כי השנוי ייווצר לאט - "בעוד עשר שנים".

ח"כ אילן גילאון ממרץ היה חריף בהתבטאותו באשר לזכויות האזרח. "מספיק לשאול מה אנחנו תורמים למדינה והגיע הזמן לשאול מה המדינה תורמת לנו. הגיע הזמן לדרוש מהשרים אחריות שכן הם מתחבאים מאחורי הפקידים שעה שהממשלה היא זו שנתנה לה המסכות והכוח למשול".

גם הוא סבור שלמחאה הייתה חשיבות רבה, ומאמין שהכוח נמצא בכלי הפוליטי ושיש להכניס צעירים למערכות. ואולם אין די בחוסר ניסיון ובפוליטיקה יש צורך גם בערכים ובידע. לדבריו,התודעה שנוצרה אחרי המחאה היא כי יש לחלק את העושר, יש לחלק את הארץ בתהליכי שלום ויש צורך בחלוקה אזרחית ללא אפליה של מגזר זה או אחר.

ואני חשבתי לי כי בסינימטק, לא רחוק ממקום קיום הכנס - בית ציוני אמריקה בתל-אביב, כדאי לראות את הסרט האיטלקי "יחי ההבדל הקטן" שמלמד, באמצעות שני אחים תאומים האחד פוליטיקאי והשני פילוסוף מטורף שמתחלפים ביניהם, כי מה שנחוץ לפוליטיקה זה לב אוהב, ראש פתוח ולא שיגרתי והרבה התלהבות. ייתכן שאת התכונה הזו אפשר למצוא כפי שהסרט מדגים רק אצל מטורף עליז, אבל קצת טירוף וחזון עדיין לא הזיקו לאיש.