מירב ארלוזורוב בטור שלה מ-7.9.11 "מדינה באנרכיה" מבקרת באופן נוקב את התנהגות הרופאים הצעירים שהתפטרו ב-4.8.11. לדעתה, התפטרותם היא מלאכותית ובגדר שביתה בתחפושת כפי שפסק בית הדין הארצי לעבודה. כמו כן, לדעתה, סרוב של מיעוט להכיר בסמכות הארגון היציג, לחתום בשם כלל הרופאים על הסכם קבוצי מחייב ולו הסכם גרוע - מוביל לאנרכיה מסוכנת ביחסי העבודה הקיבוציים. הכותבת מפנה את המתפטרים לחזור בהם ולנסות להשפיע על מקבלי ההחלטות מבפנים.

הגב' ארלוזורוב, צודקת לכאורה בנסיבות רגילות לפחות מבחינה פורמלית. אולם הגב' ארלוזורוב מחמיצה כמה שקולים ומתעלמת מזכויות יסוד בסיסיות של המתפטרים שבג"צ אישר עוד לפני חקיקת חוקי היסוד. זכות היסוד לחופש העסוק כוללת את הזכות החוקתית שלא להיות מועסק ולעזוב מקום עבודה. זכות יסוד אישית זו קיימת תמיד, גם אם היא מאורגנת, במיוחד בנסיבות קיצוניות כמו בנסיבות החתימה הלא שקופה על הסכם קבוצי גרוע לרופאים הצעירים כמו הסכם 2011.

זכות היסוד החוקתית להתפטר

ראשית, העובדה שלראשונה למעלה מ-1000 רופאים צעירים, בחורינו היפים, שומרי חוק מלח הארץ, חותמים כל אחד בזעם על מכתב התפטרות אישי ברור וחד משמעי שתוצאותיו לעצמם כה חמורות, מעידה שמשהו מאוד בלתי רגיל, משהו בלתי צודק ביותר, מתרחש הן במערכת הרפואה הצבורית החולה והן במערכת האגוד המקצועי של הרופאים.

שנית, מזה שנים הרופאים הצעירים הם קבוצה מקופחת בתקנים, בשעות העבודה, בתורנויות ובשכר. הפעם, אלף רופאים צעירים נבגדים ומתוסכלים התקוממו ולא מוכנים עוד לשתוק. הצעירים החדשים לא מוכנים להיות רופאים מסוג ב' באגוד מקצועי הנשלט ע"י רופאים ותיקים. החותמים על הסכם קבוצי פוגעני בחוסר שקיפות. הצעירים החדשים לא מוכנים להסתפק בפירורים. הם דורשים מהפכה ותקון שורש. בענין זה יש קו ישר בין ככר תחריר לבין ככר המדינה ולבין ככר תל-השומר.

שלישית, העובדה שהממונה על השכר והר"י אוטמים את אוזניהם מלשמוע ולברר זעקה המונית אוטנטית ולגיטימית של אלף רופאים ויותר ומתחפרים מאחורי ההסכם הקיבוצי כאילו הוא מסמך קדוש שלא ניתן לשנותו בכל רגע, ומתעלמים מפניה של נשיאת בית הדין, מעידה שאין ממש בטענת גב' ארלוזורוב שתרופת הרופאים הצעירים היא בהשפעה פנימית על נציגיהם בהר"י או על האוצר. השפעה כזו שאפה מלכתחילה לאפס בשמונה שנות ההסכם הנעול מראש. קל וחומר, כיום, אחרי פסק הדין הארצי.

ולבסוף, וזה עיקר, במדינה דמוקרטית הכל מכבדים את עקרון שלטון החוק ואת חובת האזרחים, ובהם העובדים, לציית לחוקים ולהחלטות של גופים נבחרים ויציגים. עדיין לכל פרט או לכל קבוצת עובדים, המאוכזבים מעבודתם, עומדת במדינה חופשית חרות היסוד החוקתית, לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העסוק, ולפי פסיקת בג"צ, להתפטר מעבודתם גם במאורגן. כך גם לכל אזרח מאוכזב ומיואש ממדינתו ולכל קבוצת מאוכזבים ישנו החופש האישי המלא לעזוב את הארץ לצמיתות לחוד או ביחד.

ללא חקיקת חירום ראשית של הכנסת או תקנות שעת חירום זמניות של הממשלה אין למעסיק או למדינה הזכות להגביל או למנוע ממתפטרים - חיוניים ככל שיהיו את קיום החרות הרבונית הפרטית הזו, גם ואולי דווקא אם ההתפטרויות האישיות הן מאורגנות.

בג"צ פסק שהתפטרות מאורגנת אינה שביתה

בית הדין הארצי לעבודה, כשפסק שמדובר בשביתה ולא בהתפטרויות אישיות, שגה, בכל הכבוד, כאשר חרג מסמכותו וסטה מפסק דין "אלקו" של בית המשפט העליון. בפסק דין "אלקו" היתה התפטרות קבוצתית מאורגנת למהדרין. בכל זאת בג"צ קבע הלכה הפוכה מחייבת: אין התפטרות "קבוצית". התפטרות קבוצתית מאורגנת איננה שביתה. היא אוסף של התפטרויות אינדיבידואליות מחייבות ולא שביתה.

18 מתוך 26 עובדי המחלקה הטכנית במפעל "אלקו" חתמו על מסמך משותף בו הודיעו יחדיו ובמאורגן שאין להם מה "לעשות יותר" במפעל ובקשו לשלם להם "פיצויי פיטורים". כאשר המעביד קבל את ההתפטרות הקולקטיבית, היה זה דווקא ב"כ העובדים, עו"ד דוד ישראלי, שטען שעובדי "אלקו" לא התכוונו באמת להתפטר. לטענתם, מדובר רק באיום התפטרות משותף, כחלק מסכסוך עבודה ובגדר שביתה ולא בהתפטרות. בית הדין הארצי לעבודה קבל אז (כעתה) את טענת השביתה, פסל את ההתפטרות והוציא צווי מניעה נגד השובתים.

מפעל "אלקו" עתר לבג"צ, ושלושה שופטים קבלו פה אחד את טענות ב"כ המעסיק עורכי הדין, ד"ר אמנון גולדנברג ומנחם גולדנברג (לימים נשיא בית הדין הארצי לעבודה). הבג"צ בטל את פסק הדין של בית הדין הארצי ופסק כי לא מדובר בשביתה אלא בהתפטרות מאורגנת אך מחייבת אישית. תמצית בג"צ אלקו היא:

* זכות ההתפטרות של עובד היא זכות אישית יסודית המגשימה את החופש להשתחרר מכבלי חוזה עבודה "ואין לשוללה או להגבילה כל עוד נקבע הדבר בחקיקה".

* בכל עת, גם בעצומו של סכסוך עבודה ושביתה, יש לכל עובד (או שובת) זכות יסוד אישית להתפטר ואין אוכפים יחסי עבודה על עובד שבחר להתפטר יחסי עבודה.

* במכתב ההתפטרות המשותף של עובדי אלקו אין דרישה קונקרטית לשנוי או איום בשביתה.

* המתפטרים באלקו - כמו המתמחים - לא הפסיקו לעבוד מרצונם. הם לא שבתו אף לרגע אחד לאחר החתימה על מכתב ההתפטרות.

* הודעת התפטרות היא אקט משפטי חד-צדדי מושלם. לכן המתפטר אינו יכול לחזור בו מההתפטרות, ללא הסכמת המעסיק.

* לאחר שכל 18 העובדים חתמו על מכתב ההתפטרות המשותף, אין הם רשאים, אחרי התפטרות, להפוך את עורם ממתפטרים לשובתים. אין אחד בפה ואחד בלב.

* אם למכתב התפטרות אישי אין מועד מאוחר להגשתו, שבו תכנס ההתפטרות לתוקף, המשפט רואה את ההתפטרות כהתפטרות מיידית בעת הגשתה.

* משפט העבודה מכיר בהתפטרות מאורגנת בעת ובעונה אחת של מספר עובדים ואפילו "של כל העובדים במחלקה או במפעל", כהתפטרות בת תוקף.

* משפט העבודה אינו מכיר במושג של התפטרות קבוצית או קבוצתית. התפטרות "קיבוצית" כזו אינה שביתה אלא אוסף של התפטרויות אישיות חוקיות ומחייבות.

* אין הבדל אם ההתפטרות כלולה במסמכים נפרדים או במסמך משותף.

* אם 18 המתפטרים השתמשו בהתפטרות רק כאמצעי לחץ וציפו בתם לבם שההנהלה תתעשת ותפעל למנוע ההתפטרות של עובדים חיוניים וכי הם יחזרו לעבודה כ"מנצחים" - תקוותם נכזבה. התוצאה המשפטית ממסמך ההתפטרות המשותף והברור היא שהמתפטרים נתפשים על חתימתם האישית והתפטרותם המאורגנת היא התפטרות מחייבת, ולא שביתה.

לנוכח הקביעות המשפטיות החד משמעית האלו של שופטי בג"צ "אלקו", לפי שיטת המשפט והשפוט בישראל אותה לדעת הגב' ארלוזורוב יש לכבד - בית הדין הארצי לעבודה, כערכאה שיפוטית נמוכה יותר לא היה רשאי, בכל הכבוד, לפסוק ההפך.

(*) המידע באדיבות "נטו+" - כתב העת לעבודה ולניהול משאבי אנוש מבית "חשבים-HPS"