בין השורות: הקשר בין מלחמת לבנון וסטודנטים בכביש

במלחמה - הפוך את הניצחון ולא קמפיינים ארוכים, למטרה ("אומנות המלחמה", סאן טסו, המאה ה-6 לפנה"ס). בתחילה זה נראה טוב. אפילו מבטיח. סוף סוף מישהו עשה מעשה פה במדינה אפאתית שלנו, ונלחם נגד העלאת מחירים בלתי סבירה של שירות ציבורי.

לרגע חשבתי שאולי סוף סוף, מישהו ישיג פה הישג צרכני אמיתי, ושאחריו יבואו כל המאבקים הצודקים המחכים בפתח ולא יוצאים לפועל. כבר ראיתי את אנשי ההייטק סוגרים חברות וצועדים לירושלים, בשל העלאת המס על הליסינג, ואת האמהות החד הוריות מתבצרות בכניסות לבתי ראשי מערכת המס (אלה שאינם יושבים במעצר), ואותי ואת חברי (מה שנקרא "שכבות הביניים") צובאים על פתחי משרדי ההנהלות של הבנקים הגדולים - בגלל עוד עמלה חדשה.

אבל אם היו ראשי התאחדות הסטודנטים בישראל קוראים קצת היסטוריה לפני שיצאו למאבק האלים שלהם על שכר הלימוד, הם היו מבינים - המלחמה שלהם היא כבר הפסד צורם. בתוך שבוע עד עשרה ימים יגדל הלחץ על הסטודנטים באוניברסיטאות עד כדי כך, שרובם ישובו לכיתות - גם תחת איומי הטרור של חבריהם (גם כן חברים), המנהלים את השביתה שעברה מזמן את 30 הימים. ובשל העובדה שראשי שביתת הסטודנטים לא הגיעו בזמן סביר לשולחן המו"מ (לאחר שנכשלו שם בפעם הראשונה בהתקפלות מול שרת החינוך), הם צריכים להבין שהם איחרו את הרכבת - רגע לאחר שעבר אותו שבוע ראשון לשביתה, כשהבינו בממשלה שאין עם מי לדבר וכי כל השונשיינים לא רוצים בעצם פשרה - הם רוצים ניצחון.

כל השונשיינים שבעולם. העניין הזה, השביתה הזו, אמורה היתה להיות מה שנהוג היה לקרוא לו פעם, "מרד צרכנים". זה הכל. לא היה אמור להיות מעורב בזה כל עניין פוליטי-חברתי. הרי לו נלחמו השונשיינים באמת למען צדק חברתי, הם היו נלחמים היכן שבאמת צריך - כלומר, היו מתייצבים בכל בוקר מול שערי מכללה נידחת אחרת בקצה הארץ הקטנה שלנו.

אך המרחק בין אורט בראודה - בכרמיאל, או מכללת הגליל המערבי בעכו לרמת אביב, הוא מרחק של שנות דור שאת השונשיינים לא מעניין. זהו המרחק בין אלה שהיה להם תמיד, לאלה שבאמת אין להורים שלהם גרוש בכיס. הרבה יותר מעניין את השונשיינים לסגור את רחוב אבן גבירול. באבן גבירול לא מקיימים מאבק חברתי - מקסימום שותים קפה בביסטרו.

חשבתי באמת ובתמים כי המרד הצרכני הזה יעשה לכולנו טוב. זו היתה הזדמנות לשנות את ה"קול הציבורי" של הצרכן בישראל. בימים הראשונים לשביתה שמחתי על הנערים והנערות הללו, שעשו מעשה אשר אני ובני דורי לא עשינו. אבל התפכחתי מהר מאוד.

המאבק ה"אדום" שהחל נכון והפך מהר מאוד לילדותי במקרה הטוב - ומרושע ברע, לא היה אמור להיות פוליטי. אבל הוא כן. הרי חבורת המובילים את השביתה הזו מאמינים בכל לב, שזו זו המקפצה שלהם ללב הפוליטיקה הישראלית - כן כן, בכיסאות עסקינן.

מה שהם לא למדו כאשר לא טרחו לפתוח ספרי היסטוריה הוא כי "המלחמה נגמרת במקום בו מגיעים למשא ומתן" (גם זה בתרגום חופשי של סאן טסו), שהפוליטיקה היא אמנות הפשרה, וכי מי שלא מתפשר כשהוא יוצא למלחמה - מפסיד. לא צריך להרחיק אל סין של המאה ה-6 לפנה"ס כדי לדעת את זה. צריך לקרוא את דוח ועדת וינוגרד. תראו את אולמרט. תראו אותנו.

מאת: שי פאוזנר