ירידה של 8% במספר ההרוגים בתאונות הדרכים ב-2006
הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה היום את נתוני תאונות הדרכים לשנת 2006. מהנתונים עולה, כי בשנת 2006 נרשמו במשטרת ישראל, בתיקי "תאונות דרכים" (לא כולל יהודה והשומרון) 17,193 תאונות דרכים עם נפגעים, עלייה של 1% לעומת שנת 2005.
לעומת זאת, מספר התאונות הקטלניות בשנת 2006 ירד ב-2% ל-373, הנמוך ביותר מזה 17 שנים.
לא-עירוניות פחות תאונות; יותר הרוגים
מן הנתונים עולה ש-73% מהתאונות אירעו בדרכים עירוניות. 52% מהתאונות שאירעו בדרכים עירוניות, היו בצמתים, לעומת 45% בלבד בדרכים לא-עירוניות.
חומרת התאונה בדרכים לא-עירוניות הייתה גבוהה מאשר בדרכים עירוניות. בדרכים עירוניות 1.4% מהתאונות היו קטלניות ועוד 9.7% קשות, ואילו בדרכים לא-עירוניות 4.2% היו קטלניות ו-14% קשות.
64% מהתאונות אירעו בשעות היום ו-36% בשעות הלילה.
71% מהתאונות היו התנגשויות של כלי רכב זה בזה, כ-17% מהתאונות היו מסוג פגיעה בהולך רגל והשאר תאונות רכב יחיד.
נפגעים בתאונות דרכים
35,903 בני אדם נפגעו ב-17,193 התאונות הנזכרות לעיל, ירידה של 1% לעומת שנת 2005. במספר ההרוגים בשנת 2006 חלה ירידה של 8% לעומת שנת 2005 והוא היה הנמוך ביותר מזה 15 שנים.
במספר ההרוגים ל-100 אלף תושבים חלה ירידה מ-6.5 בשנת 2005 ל-5.9 בשנת 2006, ומספר הנפגעים לתאונה – נותר ללא שינוי, 2.1.
חלקם של הערבים בין הנפגעים גבוה מחלקם היחסי באוכלוסייה. הערבים מהווים כ-20% מאוכלוסיית ישראל, אך 25% מהנפגעים בתאונות דרכים (26% מההרוגים). 27 ילדים ערבים (עד גיל 14) נהרגו בשנת 2006, והם מהווים 59% מכלל הילדים שנהרגו (כפול מחלקם באוכלוסיית הילדים).
41% מהנוהגים הינן נשים אך הן מהוות רק 24% מהמעורבים בתאונות
76% מהנהגים המעורבים בתאונות היו גברים כ-24% היו נשים, כאשר אחוז הנשים מכלל המורשים לנהוג עמד על 41%. אחוז הנשים מכלל הנהגים המעורבים בתאונות קטלניות עמד על 12%.
חלקם של נהגים צעירים עד גיל 24, מתוך כלל הנהגים שהיו מעורבים בתאונות עם נפגעים, היה גדול בכ-39% מחלקם היחסי בכלל המורשים לנהוג. לעומת זאת, חלקם של הנהגים המבוגרים (בני 65 ויותר) המעורבים בתאונות היה נמוך בכ-21% מחלקם היחסי בכלל המורשים לנהוג.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.