אבישי ברדה, פקח בכיר במחלקת החניה של עיריית אשדוד, לא ציפה שביקור תמים במשרד מבקר העירייה יוביל לסיום עבודתו אחרי 16 שנות שירות. הוא הוזמן, כך נאמר לו, כדי למסור עדות בעניינו של עובד אחר, אך מצא את עצמו נחקר בחשד לשימוש לרעה בסמכותו. זמן קצר לאחר מכן נשלל ממנו תפקידו הבכיר, הוא הוחזר לדרגת פקח מן השורה ולבסוף פוטר מעבודתו. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בראשות השופטת יעל אנגלברג שהם, קבע כי הפיטורים נעשו שלא כדין, והורה לעירייה להשיבו לתפקידו ולשלם לו פיצויים משמעותיים.

הפרשה החלה עוד ב-2017, אז פתח ברדה קבוצת וואטסאפ שכללה את כלל פקחי החניה בעירייה. מטרתה הראשונית היתה, לדבריו, יצירת קבוצה חברתית לעובדים. עם השנים שינתה הקבוצה את ייעודה - היא שימשה להעברת בקשות שונות בין הפקחים, לרבות בקשות להימנע מרישום דו"חות חניה במקרים מסוימים. מדובר היה בהתנהלות שבמבט ראשון נראתה כחורגת מסמכות, אך ברדה טען כי מאז שמונה לתפקידו הבכיר ב-2022 הוא ניסה לשים קץ לתופעה, ואף ביקש את אישור מנהלו הישיר לסגור את הקבוצה. לטענתו, המנהל, מר גבי דהאן, מנע זאת ממנו והודיע כי דיווח על הקבוצה לגורמים הבכירים בעירייה.

במרץ 2024, במהלך חקירה משמעתית נגד אחד הפקחים, התבקש ברדה להגיע למשרד מבקר העירייה ולהשיב לשאלות. לדבריו, הוא הגיע מתוך תחושת מחויבות מקצועית, אך במהרה התברר לו כי הוא עצמו נחשד בעבירת משמעת. זמן קצר לאחר מכן, ב-29 במרץ, הוא הועבר מתפקידו כמפקח בכיר בחזרה לתפקיד פקח רגיל, מבלי שנערך לו שימוע. במאי נמסרה לו הזמנה לשימוע בפני ועדת פיטורים בעילה של “אי התאמה לתפקיד והתנהגות שאינה הולמת עובד עירייה”. לאחר השימוע הוחלט על פיטוריו מ-1 ביוני 2024.

ברדה לא השלים עם ההחלטה. באמצעות עורך דינו, כפיר זאב, הוא עתר לבית הדין לעבודה וביקש להורות על ביטול הפיטורים והשבתו לתפקידו. בתביעתו הוא טען כי העירייה נקטה הליך מנהלי לא תקין, מכיוון שהיה עליה לנקוט הליך משמעתי לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (משמעת). לדבריו, עצם העובדה שנחקר על ידי מבקר העירייה מלמדת כי מדובר בעבירת משמעת, ולכן לא ניתן היה להסתפק בהליך פיטורים מנהלי. עוד הוסיף כי עצם ניידו מהתפקיד לפני קבלת החלטה בעניינו מהווה הפרה של החוק, וכי לא ניתנה הסכמת ועד העובדים כנדרש. לטענת ברדה, “העירייה בחרה לעקוף את ההליך המשמעתי, אולי משום שחששה שהבירור בפני בית הדין למשמעת יחשוף מעורבות של עובדים נוספים בקבוצה”. הוא הדגיש כי לא היה היחיד ששלח הודעות בקבוצה, אך בפועל רק הוא פוטר. “מדובר באכיפה בררנית, שנועדה להפוך אותי לשעיר לעזאזל”, הוא טען. בנוסף, הוא ביקש פיצוי בגין נזקיו הכספיים והנפשיים בסכון כולל של יותר מרבע מיליון שקל.

• פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
• ציטט את ChatGPT כהוכחה רפואית - מה פסק השופט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עיריית אשדוד, מנגד, טענה כי פעלה כדין וכי החלטת הפיטורים התקבלה משיקולים ניהוליים בלבד. לטענתה, לא מדובר בעבירת משמעת אלא באובדן אמון, שכן התנהלותו של ברדה, שהקים קבוצה ששימשה למעשה להעדפת מקורבים ולהפרת חובת ההגינות, פגעה קשות באמון הציבור ובמעמדה של העירייה. “מדובר בעובד בכיר שתפקידו מחייב סטנדרט ערכי גבוה”, טענה באת כוחה של העירייה, עו"ד חן סומך. עוד נטען כי ועד העובדים היה שותף להליך ולא הביע התנגדות, וכי השימוע נערך כדין.

זה החל בהודעות קצרות שלכאורה לא מזיקות: מסרונים, מיילים, וגם הודעות וואטסאפ שהציעו לאורן קורנפלד להצטרף לשירותים פיננסיים שונים. ואולם לטענתו, הוא מעולם לא ביקש לקבל את ההודעות האלה, לא הביע כל עניין בשירותי החברה ששיגרה אותן, וגם לאחר שביקש להפסיק את הדיוור - ההודעות לא פסקו. כך נהפכה ההתכתבות השיווקית לשאלה משפטית עקרונית: עד כמה רשאית חברה להשתמש בפרטים אישיים של אדם כדי לשווק את שירותיה, ומהו גבול האחריות כשהאדם טוען שלא הסכים לכך.

פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב–יפו, בפני הרשם הבכיר מיכאל שמפל, עסק בדיוק בשאלה זו. קורנפלד תבע את מטרות פיננסיות פמילי אופיס, חברה הפועלת בתחום ההשקעות וההכשרות הפיננסיות, בדרישה לפיצוי בסכום כולל של 16 אלף שקל. לטענתו, החברה הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), הידוע גם בשם חוק הספאם, כששלחה לו דברי פרסומת מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת מראש. לדבריו, המסרים השיווקיים נשלחו אליו "במספר ערוצים - מסרוני SMS, הודעות וואטסאפ ודואר אלקטרוני", וכל זאת מבלי שנתן את רשותו. עוד הוא הוסיף כי גם לאחר שביקש להסירו מרשימת התפוצה, ההודעות נמשכו ממספרים שונים. בעיניו, מדובר בהתנהלות שפוגעת בזכותו לפרטיות ובאוטונומיה שלו לצרוך רק את המידע שבחר לקבל.

מנגד, החברה הנתבעת דחתה את טענותיו מכל וכל. בכתב ההגנה נטען כי קורנפלד מסר את פרטיו ביוזמתו, במסגרת רכישה או התעניינות בשירותי החברה, ולכן היא היתה רשאית לשלוח אליו הודעות שיווקיות. לטענתה, הוא אף הצטרף לשירותיה פעמיים - בפעם הראשונה ב-2023, ובפעם השנייה במאי 2024, ובשתי הפעמים הוא עשה זאת מרצונו החופשי. החברה טענה עוד כי בכל מקרה, כשביקש להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה, היא טיפלה בבקשה באופן מיידי. הנתבעת טענה גם כי התובע מגזים בתיאור ההיקף. לדבריה, הוא הציג רק מספר מצומצם של הודעות, ולא עשרות כפי שטען. בנוסף, היא הוסיפה כי אם סבר שהתכנים אינם רצויים לו, היה עליו לבקש הסרה כבר עם קבלת ההודעה הראשונה, ולא להמשיך לקבל הודעות נוספות לצורך הגשת תביעה "על הסכום המרבי שבחוק".

מתי ניתן לשלוח הודעה בלי הסכמה?

בדיון שנערך בפני הרשם שמפל העידו שני הצדדים. קורנפלד שב על טענותיו והבהיר כי, "מעולם לא נרשמתי לשום שירות של הנתבעת, ולא התעניינתי בשירותיה". לדבריו, רק לאחר שהגיש את התביעה, חדלה החברה מלשלוח לו הודעות. מנכ"ל החברה טען מנגד כי "כל מי שמקבל הודעות מאתנו, נרשם בעצמו בטופס מקוון ומסר את פרטיו במודע. ללא רישום כזה לא ניתן לקבל הודעות כלל".

• השופט נגד הפיצוי: מחיקה מהדהדת לייצוגית נגד ספאם
• למה מותר למפלגות לשלוח מסרונים בלי הגבלה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הרשם שמפל סקר בפסק דינו את הוראות החוק וקבע כי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת אוסר באופן מפורש על שליחת דבר פרסומת "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב". החוק מאפשר פנייה חד-פעמית לשם קבלת הסכמה עתידית, אך כל הודעה מעבר לכך, ללא אישור מפורש, מהווה הפרה. עם זאת, החוק כולל גם חריג: ניתן לשלוח דברי פרסומת לנמען מבלי שקיבל הסכמה מראש, אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: שהנמען מסר את פרטיו במסגרת רכישת מוצר או שירות, שהובהר לו כי פרטיו ישמשו למשלוח פרסומות, ושהתוכן השיווקי נוגע למוצרים דומים בלבד. אלא שבמקרה זה, קבע בית המשפט, החברה לא הצליחה להוכיח שאף אחד מהתנאים האלה התקיים.