רצתה להשכיר את בית בעלה המנוח: "תוכלי לגור, לא להרוויח"

מה קורה כשאלמנה, שבעלה הבטיח לה "זכות מגורים עד גיל 120" במשק חקלאי, מחליטה בשלב מסוים שהיא בעצם מעדיפה להשכיר את הבית ולא לגור בו? התשובה לשאלה הזו ניתנה באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת, בפסק דין מפורט של השופטת רונית גורביץ, שהכריע בסכסוך משפחתי מורכב סביב נחלה במושב.

במרכז הפרשה אלמנה שנישאה למנוח ב-1995, ללא ילדים מהנישואים, ובנו של המנוח מנישואיו הראשונים, שמונה לבן ממשיך בנחלה עוד ב-2008, ולאחר מכן הוגדר כזוכה היחיד בעיזבון של אביו לפי צוואה מ-2020. ב-2016 חתמו האלמנה והמנוח על הסכם יחסי ממון שקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע במפורש כי, "למעט זכות מגורים עד גיל 120, בהתאם להסכם הבן הממשיך, אין ולא תהא לתובעת כל זכות או חלק במשק". בהסכם הבן הממשיך עצמו נכתב שלאלמנה יש את "הזכות להמשיך ולהתגורר בבית הממוקם על הנחלה עד 120 ויותר".

המנוח, שאובחן כסובל מאלצהיימר עוד ב-2012, ערך ב-2020 צוואה חדשה שבה הוריש את הכל לבנו, והצהיר כי לאלמנה "לא יהיה כל חלק בעיזבונו וכי לא תהא לה זכות מגורים במשק". כשנה לפני פטירתו, עזבה האלמנה את הבית. אחרי שהמנוח נפטר, ניסה הבן לרשום את הזכויות במשק על שמו, אבל האלמנה התנגדה. רק ב-2024, אחרי שנים של עיכוב, היא הסירה את ההתנגדות, ופסק דין הכיר בבן ובאשתו כבנים ממשיכים.

תבעה לסלק את הבן

האלמנה לא הסתפקה בכך. היא תבעה זכות מגורים מלאה בכל בית המגורים, סילוק ידו של הבן מהבית, וגם דמי שימוש בסכום של 7,000 שקל לחודש, בטענה שהוא משכיר את הנכס ומפיק ממנו רווחים, בזמן שהזכות שלה לא מתממשת. הבן מצדו, טען שזכות המגורים פקעה כשהאלמנה נטשה את המנוח, ושבכל מקרה אין לה זכות להשכיר את הבית או להפיק ממנו רווח.

השופטת גורביץ קבעה שזכות המגורים בעיניה שרירה וקיימת גם אחרי פטירת המנוח, וגם חרף הצוואה שניסתה לבטלה: "צוואה אינה יכולה לגרוע מזכות חוזית קיימת", כתבה, והוסיפה כי השילוב בין סעיף 2 להסכם הממון לבין הביטוי "ביחד וכל אחד לחוד" שמופיע בהסכם הבן הממשיך, "מוביל למסקנה כי לתובעת יש זכות מגורים עצמאית בבית גם במקרה של סיום הקשר, ואף אם נניח שהתקיים קרע עם המנוח". גם הטענה ל"נטישה" נדחתה: השופטת ציינה כי מעדות הבן עצמו עלה שהמנוח המשיך להגיע לבית האלמנה עד סמוך למועד פטירתו.

אבל כאן הגיע התפנית. כשנשאלה האלמנה בחקירתה אם היא רוצה לחזור ולגור בבית, היא השיבה בלי לנסות להסתיר זאת: "שיפנו את הבית ואני אשכיר אותו... אני אשכיר אותו ואני אשכיר במקום אחר". האמירה הזו היתה הדבר שטרף את הקלפים. השופטת קבעה שזכות המגורים היא "אישית למגורים בפועל בלבד, ואינה כוללת זכות להשכיר את הנכס או להפיק ממנו דמי שכירות". בית המשפט הבהיר שהרחבת זכות מגורים לכלל זכות הפקת רווחים היא החריג, שדורש "אינדיקציה ברורה לכוונת הצדדים" - ואת זה האלמנה לא הוכיחה.

רק לגור - לא להשכיר

מכאן גם הגיעה ההכרעה המעניינת ביותר: התברר שהבית מחולק בפועל לשתי יחידות: אחת בשטח כ-200 מ"ר, שבה התגוררו האלמנה והמנוח, ושנייה קטנה בשטח של כ-80 מ"ר. אף שהמנוח והאלמנה התגוררו, ככל הנראה, ביחידה הגדולה, האלמנה לא הביאה ראיות מספקות לכך - ובמקביל גילתה שהיא מעדיפה להשכיר ולא לגור. לאור זאת קבעה השופטת קבעה כי, "זכות המגורים של התובעת תחול על יחידת המגורים הקטנה בשטח כ-80 מ"ר בלבד", וזאת רק אם תבחר לממש את הזכות בפועל למגורים - ולא להשכרה.

בהמשך לכך, נדחתה גם תביעת דמי השימוש: "התובעת אינה זכאית לדמי שימוש, שכן היא לא ביקשה לממש בפועל את זכות מגוריה האישית, דחתה הצעה למגורים ביחידה בבית". גם תביעתה לפיצוי עבור רכוש וחפצים אישיים בסכום של 100 אלף שקל, שלטענתה הושלכו על ידי הבן, נדחתה - בלי קבלות, בלי תיעוד, ועדות שדווקא תמכה בגרסת הבן, שלפיה החפצים לא נזרקו אלא הועברו לבית הסבתא.

גם התביעה הנגדית של הבן לא התקבלה. הוא טען שהתנגדות האלמנה לרישום הזכויות גרמה לו להפסדי הכנסה - מהשכרת צימרים ועד פאנלים סולאריים - אך הציג רק מודעה כללית וחשבוניות ממשק אחר. השופטת קבעה כי, "טענות התובע שכנגד נותרו בגדר השערות בלבד", ודחתה גם את הרכיב הזה. אף צד לא חויב בהוצאות משפט.

• השכר הממוצע עלה ל-16 אלף שקל אבל התעסוקה יורדת

עו"ד דניאל פרידנברג שותף מייסד במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, אומר כי, "פסק הדין משקף את המתח המובנה והסבוך שבין המערכת ההסכמית של משקים חקלאיים לבין מערכת הרכוש המשפחתית והזוגית. בלב ההכרעה עומדת קביעת בית המשפט כי מינויו של בן ממשיך, אף שנעשה כדין ובהתאם לנהלים המחייבים, אינו יכול לגבור על התחייבות חוזית קודמת בהסכם ממון שאושר בפסק דין, המקנה לבת הזוג (האלמנה) זכות מגורים במשק למשך כל ימי חייה. השופטת גורביץ מדגישה כי זכות מגורים זו מחייבת את הבן הממשיך כיורש, ואינה ניתנת לביטול חד-צדדי - לא בטענה של 'נטישה' או פרידה זמנית, ואף לא באמצעות צוואה מאוחרת של המנוח. לצד זאת, פסק הדין מציב גבולות ברורים לאופי הזכות והיקפה: נקבע כי מדובר בזכות אישית למגורים בפועל בלבד, שאינה מאפשרת הפקת פירות כלכליים או השכרה לצד שלישי ובהיעדר התייחסות קונקרטית ביחס להיקפה של הזכות, השופטת גורביץ מיישמת את הקביעות באמצעות צמצום כותה של האלמנה ליחידת המגורים הקטנה יותר במשק. נסיבות פסק הדין מדגישות את החשיבות המהותית של דקדוק משפטי, צפיית פני עתיד ופירוט מוגדר: בכל מקרה שבו נערך הסדר פנים-משפחתי, לא רק הסכם ממון או מינוי בן ממשיך, הגדרה מדויקת של היקף הנכס הפיזי ותנאי מימוש הזכות מבעוד מועד, תחסוך התדיינות משפטית קשה, ממושכת וסבוכה בעתיד".