מהדורות החדשות והעיתונים הכלכליים עסקו באחרונה בגירעון בתקציב המדינה בשנה שחלפה, אשר הסתכם בכ-39 מיליארד שקל. האם זה הרבה? אולי מעט? הואיל ולסכום אין משמעות ברורה, במיוחד כאשר גודלו של המשק משתנה (מתרחב, אם נהיה אופטימיים...), נהוג לחלק לאורך זמן את הגירעון בגודלה של הכלכלה. אם נעשה את החשבון הפשוט, במונחי גודל הכלכלה הישראלית, הסתכם הגירעון הממשלתי השנתי ב-4.2%. את זאת, כבר ניתן להשוות לגירעון, שהסתכם ב-2011 ב-3.3% מהתוצר, ואף ליעד שקבע משרד באוצר מבעוד מועד לשנת 2012 - 2% בלבד. כלומר, הגירעון בפועל היה יותר מכפול מהיעד.

בחודשי הקיץ של 2011 עמד תוואי הגירעון על כ-2.7%, כאשר הגירעון המתוכנן עמד על 3%. כלומר, בהחלט בתוואי שהאוצר היה יכול להיות מרוצה ממנו. אולם, מאז השתנו פני הדברים. כפי הנראה, שילוב של כוונות טובות ואולי חשובות, מחד, ומאידך, חוסר יכולת פוליטית להביא לקיצוצים, תוך יצירת סדרי עדיפויות, הגדילו באופן משמעותי את ההוצאה הציבורית.

זרעי הגירעון של 2012 נשתלו בקיץ 2011, בחודשי המחאה החברתית. אלו פרחו בשיא תפארתם, עם פרסום דו"ח טרכטנברג, שעלות הטמעתו הייתה מיליארדי שקלים. בדו"ח, המליצו החברים להרחיב את מדיניות הרווחה (כדוגמת חינוך חינם מגיל 3). מנגד, בכדי לא להרחיב את הגירעון, הציעו, בצורה הוגנת, לקצץ בתקציב הביטחון. בפועל, רק המחצית הקלה מטרכטנברג אושרה - צד ההוצאה. מהקיצוצים הנדרשים הממשלה התעלמה. ובאמת, כיצד אפשר לקצץ בביטחון כאשר האיום עם אירן נמצא על סדר היום הממשלתי?

יתר על כן, המתיחות עם המסתננים בדרום, אשר הפכה גם לבעיה ביטחונית, אילצה את הממשלה להשלים במהרה את בניית גדר הגבול עם מצרים - בחלקה, עלות בלתי צפויה, בפרויקט שעלותו נאמדה בכ-2 מיליארד שקל. לכל אלו יש להוסיף את העלאת שכר המינימום והעלאות שכר למגזרים ציבוריים אחרים, שאושרה על ידי הממשלה. אם לא די בכך, גם מבצע "עמוד ענן" גבה את המחיר שלו, שנאמד בכ-2 מיליארד שקל נוספים.

כישראלי, אני יכול לקבל את העובדה כי הגדלת ההוצאות, שמשמעותה הגדלת מצבת החובות שלי, משמשת למטרות טובות - חינוך והגנה על תושבי המדינה. עם זאת, קשה הרבה יותר לקבל את העובדה, כי לא היה בממשלה אף גורם, אשר יחליט על תעדוף ההוצאות. במלים פשוטות, על מה צריך לוותר. מבחינתם, הכל חשוב, דחוף, נעשה בו-זמנית, וללא צמצום מקביל של ההוצאה. כלומר, לא נעשו שינויים בסדרי העדיפויות. האם באמת הכל חשוב, ולא ניתן לדחות או לצמצם הוצאות אחרות, שאינן סלע קיומנו? די קשה להאמין...

דווקא הקדמת הבחירות היתה אקט של אחריות מיניסטריאלית. או אז, הבין נתניהו כי הוא כבר לא יכול לשלוט על הקואליציה. כפי הנראה, זה הרע במיעוטו, שניתן לחשוב עליו, כאשר לא ניתן לקבל החלטות. הבעיה היא שאת המחיר כבר שילמנו. החוב של כל אזרח בישראל גדל בכ-5,000 שקל בשנה האחרונה, ואם ניקח את "מגזר העובדים", הסקטור אשר רק הוא משלם מיסים בישראל ומונה 3.3 מיליון עובדים, אזי על כל עובד רובץ חוב נוסף של כ-12 אלף שקל.

קברניטי המשק נוטים להבליט את הישגי כלכלת ישראל ביחס לצרות של המדינות המפותחות בעולם. כידוע, על רקע המשבר הפיננסי העולמי של 2008, גדלו בצורה ניכרת הגירעונות במדינות רבות בעולם. את התוצאה ראינו ביוון, פורטוגל ואפילו בספרד וארה"ב, אשר "שילמה" באוגוסט 2011 באבדן דירוג החוב המושלם 'AAA', על ידי Standard & Poor s. המדינות הבינו כי הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את אמון המשקיעים בהן על ידי הפחתת שיעורי הגירעון. ולראיה, בכל המדינות, בוודאי בחשובות שבהן, נרשם ב-2012 גירעון הנמוך מאשר 2011. בישראל של 2012 קרה ההיפך.

לא משנה מי ראש הממשלה שייבחר. צריך להיות לו ברור שהצרה הפיסקאלית הגדולה עוד לפניו, ולא אחריו. אנחנו, בנק ישראל ומשרד האוצר צופים ששיעור הצמיחה (ללא הגז הטבעי, שרק משפר את נתוני הצמיחה, אך לא תורם לתעסוקה) ב-2013 יהיה נמוך מאשר ב-2012. משמעות הדבר היא פוטנציאל ממשי לעלייה בשיעור האבטלה וכפי הנראה, גם לעלייה נוספת בגירעון.

סוכנויות הדירוג מוכנות לסבול גירעון קרוב ל-4% כאשר הוא זמני - נניח, שנה אחת. גירעון שכזה, שנה אחר שנה, זו כבר אופרה אחרת. מבחינתן, זו התדרדרות של האמינות הפיסקאלית. הסוכנויות לא ימתינו. הן יגבו מחיר, בדמות הפחתת דירוג החוב. התוצאה תהיה עלייה מיידית בריביות שהמדינה תשלם על ההלוואות שתיקח (בעת הנפקת איגרות חוב).

אסור להנהגה הישראלית להגיע למצב שכזה, במיוחד בשנה שלאחר הבחירות. לכן, על הממשלה הבאה לעשות כל שיידרש כדי שלא נגיע בסוף 2013 לדרך ללא מוצא. כלומר, עליה להביא את גודלו של הגירעון לרמות מתקבלות - כ-3% מהתוצר, לכל היותר. רק כך ניתן יהיה להשיב את מידת האמינות של המדיניות הפיסקאלית חזרה. אל דאגה, כמעט בכל דרך שהממשלה תבחר, אנחנו נידרש לשלם את המחיר...