יבשת אירופה קרבה והולכת לקראת הכרעה ארצית יותר, אך חשובה מאוד בין אילוצי שוק ההון ומקבלי ההחלטות לבין רצונות וצרכי האזרחים והחברה.

אנו עדים בימים האחרונים לכך שהמחאה החברתית במדינות רבות באירופה ובראשן איטליה וספרד נגד הקיצוצים מחד והגדלת נטל המס מנגד, מחצינה, מחריפה ומחדדת את לוחות הזמנים. אם תימשך בעוצמתה הנוכחית - סופה שתעכב ותצמצם את הפעילות הכלכלית באותן מדינות שגם כך מקרטעת זמן רב.

המחאות והרוחות מתלהטות דווקא כעת בשל שתי סיבות. הראשונה, הבנק המרכזי של אירופה כבר הודיע על תכנית רכישת איגרות החוב השאפתנית שכה רבים ייחלו לה (הפעיל את הבזוקה) וכך עשה את שלו והעביר את הזרקורים לעבר הממשלות. עכשיו תורן. הסיבה השנייה באה מכיוון השנה האזרחית החדשה המתקרבת והממשלות צריכות להביא לאישור מוסדותיהן המחוקקים הצעות תקציב דרקוניות - קשות, חותכות ובמבט לשנה-שנתיים הקרובות לפחות - עתירות בעלויות ודלות בתועלות. ההצעות הללו תולכנה להבראה והתאוששות כלכלית רק בעוד מספר שנים, ללא לוח זמנים מוגדר ואמין, ורק אם הן תצלחנה מכשולים רבים בדרך.

הממשלות תצטרכנה לגלות נחישות ויצירתיות רבה אם תשאפנה לשרוד - על מנת להקרין אמינות ולזכות בתמיכת הציבורים בארצותיהן בתקציבים כה מצמצמים - בעוד המומחים חלוקים בדעתם לגבי עצם הנכונות לנקוט היום מדיניות צנע שלאורה נבנו התקציבים המרסנים הללו. רבים וטובים תומכים דווקא במתן ועיבוי התמריצים התקציביים, כל עוד הכלכלה בקיפאון ושוקי החוב במשבר.

המצב הכלכלי גורם לתסכול וכעס. רק לאחרונה העריכה סוכנות דירוג האשראי סטנדרד אנד פור'ס כי התוצר בגוש האירו יהיה בקיפאון בשנה הבאה ולמעשה, בחלוף שלושה רבעים של קיפאון ו/או ירידה בתוצר, גוש האירו כבר נמצא בהאטה כלכלית. נתוני המשק והתעסוקה במדינות רבות ביבשת מזעזעים. בספרד, לדוגמא, כל צעיר שני נטול תעסוקה היום.

הבטחות גדולות הן דבר טוב, אך עם הזמן הציבור המתוסכל רוצה להתחיל לראות תוצאות בשטח - סימנים לכך שהעול הנופל עליו מתחיל לשאת פרי. הבעיה היא שמשום שהמשבר כה חריף, הדרך ליציאה ממנו תהיה קשה, לעיתים על סף ייאוש. הממשלות תיטבנה לעשות אם תגרומנה לציבור להפנים זאת. הזמנים אינם רגילים. לא ברור אם המסרים המבולבלים והלא עקביים שלהן בשנה-שנתיים האחרונות שירתו אותן בהקשר זה.

ובכן, למה עלינו לצפות מכאן והלאה?

ראשית, אצא מתוך נקודת הנחה, לא פשוטה כשלעצמה, כי הממשלות תזכינה לתמיכת הבוחרים והמוסדות המחוקקים במדינותיהן ותעברנה, בשינויים המחייבים, את הצעות התקציב שהכינו. התוצאה תהיה פתרון ביניים בין מה ששוקי ההון מעוניינים לראות - מדיניות תקציבית מרסנת, הגדרת יעדי הוצאות וגירעון שאפתניים ותכניות מוגדרות היטב להשגתם, ניצול המשבר לביצוע השינויים המבניים הנחוצים וכו' - לבין מה שהאזרחים תובעים ובצדק - מדיניות תקציבית חברתית מרחיבה, סיוע ושיפור גדול של המצב התעסוקתי וחלוקה אחרת של עוגות ההכנסות הלאומיות מכל המקורות.

בסופו של דבר, הציבור יבין כי לא יוכל לשוב למצב שהיה לפני המשבר - הטכנולוגיה התקדמה, החברות התייעלו, תהליכי הייצור השתנו ותשומת כוח האדם בעתיד תהיה נמוכה מבעבר. בדרך הפתרון יצטרך לגשר היטב בין הצעדים שכל מדינה תנקוט כדי לטפל במצב בתוך הבית, לבין התרומה שתצטרך לתרום על מנת שהמוסדות הארגוניים, המשותפים לכולן, ימשיכו לתפקד. שתי המשימות סותרות זו את זו פעמים רבות, בטח תחת משבר כה חריף ותמרון נכון ביניהן, תוך מתן דגש על ההיבט ההסברתי, יהיה תנאי הכרחי לכך שגוש האירו יצא בשלום בסופו של דבר.

הריביות הנמוכות ביבשת תהווינה ערוץ חשוב להשגת פתרון הביניים. מחד, הן תשגנה לבסוף את תכליתן המסורתית - עידוד הצרכנים לצרוך והחברות להשקיע. ובמקביל, הן תאלצנה את המשקיעים לתור אחר חלופות יקרות פחות, תוך עלייה בתיאבון לסיכון. לדוגמא, תשואות הפדיון הגבוהות על איגרות חוב של איטליה וספרד תיראנה להם כדאיות מספיק והם ירכשו אותן.

תהליך זה יהיה מחזורי, עם עליות וירידות, התקדמויות ונסיגות, אך להערכתי יחזיק בסופו של דבר מים, עד שיופיעו סימנים ברורים לכך שגוש האירו כבר לא בסכנת פירוק, ותהליך חזרה לפסי התאוששות בת קיימא הוא התרחיש הסביר יותר. האלטרנטיבה - שיבה למשטר רב מטבעי - תמיד תיראה נחותה יותר.

הבנה של כל צד כי לא יוכל להשיג את כל מאווייו תוליך בסופו של דבר ליציאה מהמשבר. איזו אירופה נראה אז? אחת שליקקה פצעיה ולמדה בדרך הקשה, אך גם רזה, יעילה, מפוכחת ולמודת ניסיון. אירופה תהיה אחידה יותר במבנה הפיסיקאלי שלה. תוצאה כה חיונית, שראוי היה כי תהיה הבסיס לבניית גוש האירו מלכתחילה (ולא רק האחדה מוניטארית) היא הדבר הטוב ביותר שיוכל לקרות לגוש לאחר שהמשבר הגדול בו הוא שרוי יחלוף מן העולם.

לדאבוני, תקנות הייעוץ הכללי החדשות של הרשות לניירות ערך אוסרות עלי להתייחס לתגובות שלכם בעמוד זה