מהאופן בו היצואניות הישראליות מתנהלות, רובן בעלות חשיפה נמוכה מאד לחרמות אירופאיות. חלק מהיצואניות הישראליות עובדות בתצורת OEM. חלקן חברות בנות של חברות בינלאומיות. חלקן עובדות בתצורת White Label. מעטות מאד מוכרות לצרכן הסופי, זאת כנראה גם כתוצאה מההבנה ההיסטורית שיש להתחמק מחרמות שבאות אלינו כגלים לאורך השנים, ע"פ עצימות הסכסוך מול הפלסטינאים.

האירופאים, כמו גם מדינות אחרות, יודעים גם יפה מאד להתעלם ולעצום עין כאשר הם ממש זקוקים לתוצרת הישראלית. רואים זאת לא רק בתעשיות הביטחוניות אלא אפילו ביצוא האבוקדו. הסחורה הישראלית מהווה כ-20% מסך המכירות של הפרי באיחוד האירופי והמכירות עוד גדלו בזמן המלחמה. דוגמא דרמטית בהרבה קיבלנו מחתימת ההסכם בסך 35 מיליארדי דולרים עם הגז הישראלי למצרים. המצרים היו מוכנים להיות מהראשונים להחרים אותנו לו רק יכלו.

מעבר לעניין "הפסיכולוגי" כאשר חלק מהישראלים והמדיה לוקחים קשה את עמדת "הילד הדחוי של הכיתה", אותה אי נעימות שאנו חשים על כך שלא אוהבים אותנו בעולם או אפילו שונאים אותנו, השאלה היא ברמה הפרקטית כיצד זה בא לידי ביטוי עיסקי ועד כמה מזה באמת משפיע על חיינו, על חוסננו ועוצמתנו כאומה?

ארבעה סוגי חרמות

אין, למיטב ידיעתי, שום מחקר כלכלי שניסה לאמוד את ממדי הבעיה. למעשה האמידה הזו היא על גבול הבלתי אפשרי כי לעיתים נדירות ניתן לדעת מי לא עשה איתנו עסקים מסיבות אנטי-ישראליות או אנטישמיות. ואין מדובר רק החל מה-7 לאוקטובר אלא מאז ומעולם.

• החרם הטורקי ישפיע? בז"ן: "לא צופים פגיעה מהותית"
• האם תעשיית החרם על ישראל עובדת?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

חרמות על ישראל מתחלקות לדעתי בעיקר ע"פ ארבעת הנושאים הבאים, לפי סדר חשיבותם: חרם ביטחוני, חרם כלכלי/עסקי, חרם אקדמי, חרם תרבותי.

כוותיק בעולמות ניהול הסיכונים הפיננסיים והגיאו-אסטרטגיים, החשוף מאד לסקטור העיסקי הישראלי ברמת המיקרו, במסגרת עבודתי בחברת חיסונים פיננסים מזה 30 שנה, כתבתי בעבר מספר טורים המתייחסים לנושא החרמות. בנוגע לחרם ביטחוני - למיטב הבנתי הבעיה היא מבחינתנו מינורית הן ביצוא - היצוא הביטחוני בכלל גדל מסוף 2023 בכ-14% (בעיקר לאירופה) והן ביבוא הביטחוני – כ-98% ממנו מגיע מאז תחילת המלחמה מארה"ב ורק כ-2% מגרמניה. מיתר המדינות היבוא הביטחוני אפסי.

זה לא שאין בעיה. יש כעת מספר ממשלות אירופאיות השוקלות האם לרכוש ציוד ביטחוני ישראלי. ממה שהבנתי הן מחכות לסיום המלחמה. בנוסף, קיים אמברגו ממספר מדינות באירופה על חלפים מסוימים, שגורם לפגיעה במהירות הייצור כאן בישראל, אך הכל פתיר ויש לתעשיות הביטחוניות מסלולים חלופיים.

• שתי זריחות בטיסה אחת: הפרויקט השאפתני של קוואנטס האוסטרלית
• נחיתת חירום באיירבוס היתה הסימן לתקלה מערכתית - הסכנה עדיין באוויר
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

חוקרים ישראליים שקראו להחרים את ישראל מוחרמים בעצמם

בנוגע לחרם אקדמי - הבעיה מטרידה ויהיו לה השלכות עתידיות. מדובר בירידה שמוערכת בכ-10% עד 20% במוכנות לפרסם מחקרים אקדמיים של חוקרים ישראליים, בעיקר במדעי החברה והרוח ובניסיונות לפגוע בשת"פ של תוכנית הורייזן האירופית – ניסיונות שבינתיים כשלו לחלוטין.

הבעיה הכי גדולה היא שבמקרים לא מעטים לא מעוניינים כיום בקבלת חוקרים ישראליים לאקדמיות בחו"ל ובעיקר שיציגו את מחקריהם בפני במות בינלאומיות. באופן פרדוכסלי, אפילו יש מביניהם שקראו בעולם להחרים את ישראל...

בטווח הקצר ההשלכות של בעיות אלו מינוריות ברמה המקרו-כלכלית. ברור שהדכדוך באקדמיה מצוי בשיא כל הזמנים, אך מניסיון העבר רוב הגל העכור הזה ייעלם תוך זמן מסוים לאחר שהמלחמה תיפסק.

לגבי חרם תרבותי הבעיה קשה, אך ברמה הפרקטית השפעתה על הכלכלה הישראלית - מינורית. נראה שהחשש העיקרי כיום בקרב הציבור הוא בנוגע לחרם כלכלי/עסקי.

עד כמה חשופות חברות ישראליות לחרם אירופי? 

נתחיל בפחדים מפני חרם אירופי כולל. מציע להוריד את הפחד הזה מהשולחן. כדי שמהלך יקרה יש צורך באישורן של כל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי. אפילו אם אחת תתנגד, המהלך לא עובר. יש לנו 7 עד 8 מדינות ידידות אירופאיות שלא מוכנות בכלל לשמוע על כך.

מה לגבי חרם אירופי פרטני? להערכתי כ-95% מהחברות הישראליות מצויות למעשה "מתחת לרדאר" או שהן בעלות חשיפה נמוכה מאד לסיכון זה וזאת ממספר סיבות (השונות מחברה לחברה):

המוצר או השירות שלהן מהווה רכיב קטן בתוך "מוצר בתהליך" או "מוצר מוגמר" של חברות שאינן ישראליות, ובהרבה מקרים מדובר בהסכמי OEM

המכירה מתבצעת בתצורת B2B ולא מיועדות לצרכן סופי. לחברות עסקיות שיקולים קרים בלבד מה עוד שהטלת חרם הוא אירוע המצריך אישור של הרבה מקבלי החלטות בחברה הרוכשת ומקטין מאד את הסיכון הזה

היותן של חברות ישראליות רבות חברות בנות של חברות בינלאומיות גדולות וידועות. בהייטק הדבר בולט במיוחד - מעל 430 חברות זרות פעילות בישראל ומייצאות מכאן

קשה "לסמן" את המוצר הישראלי, מכיוון שהוא עובר דרך סיטונאים ומתווכים 

על המוצר הסופי לא כתוב Made in Israel וגם אם כן, לא באופן בולט

חברות ישראליות רבות מוכרות חלק ניכר משירותיהן או תוצרתן תחת שמות מותג של חברות בנות שלהן בארצות היעד, שקשה לקשר אותן עם ישראל

חלק מהמכירות הן בתצורת White Label

בחלק מהמקרים הפסקת התקשרות מהווה סיכון משפטי מבחינת החברה האירופית.

התוצאה של כל אלו היא חשיפה ישראלית נמוכה ברוב המקרים. בנוסף, העובדה שהחברות הישראליות פועלות בענפים רבים מאד, בתחומי נישה, במגוון רחב של מוצרים ושירותים מקשה מאד על מטילי החרמות לסמן ענף ספציפי.

קיים גם מצב הפוך, בעיקר בתעשיות הביטחוניות או בסייבר בו המוצר או השירות הישראלי מבוקשים באופן מיוחד, דווקא כי הם ישראליים.

קיים אפילו מצב שלישי בו על אף שהמוצר מגיע מישראל, הביקוש כה גדול עד כי מתעלמים משיקולים "מוסריים". תשאלו את יצואני האבוקדו. ישראל אחראית לכ-20% מכל האבוקדו הנמכר בכל אירופה אך הפרוגרסיביים האירופאיים הדואגים לבריאותם ורוצים את הסופר-פוד, מצליחים להתעלם מבעיות "מוסריות" במקרה זה. המכירות אפילו גדלו בזמן המלחמה, כי נוצר מחסור באירופה לפרי.

מה לגבי אלו שחשופות?

ברור שקיימת בעיה לא פשוטה. להלן מספר דרכים, שברור שאינן קלות ליישום, לצמצם אותה:

למקד את ההתפתחות העתידית של מוצרי ושירותי החברה בתחומי נישה, White Label ו-OEM

לנסות לייצר שותפויות או לקבל חסות של חברות רב לאומיות חזקות

למקד מאמצי שיווק בארצות האדישות ברובן לתופעת "האנטי ישראליות", כגון דרום מזרח אסיה. התמקדות זו מתיישבת גם עם היותו של האזור מנוע הצמיחה העתידי של הכלכלה הגלובלית

על אף הגאווה הלאומית, להצניע במידת הניתן את היותנו ישראלים.

מה החשיפה של היבוא לישראל?

בתחום היבוא העניינים פשוטים יותר והנזק מינורי. תופתעו או שלא, אך רוב הסחורה הטורקית מוסיפה להגיע לישראל בדרכים עוקפות דרך בולגריה, איטליה ואפילו ירדן. למעשה, על כל ספק שפתאום "לא מתאים" לו לעבוד עם ישראל, לא חסרים אחרים שמתאים להם ועוד איך. גם כאן מדובר ללא ספק ב"כאב ראש" תפעולי מבחינת היבואנים אך הכל פתיר.

ד"ר אדם רויטר – יו"ר חיסונים פיננסים, יו"ר הדג'וויז, מחבר משותף של הספר "ישראל סיפור הצלחה"