מעשה בגנן חרוץ ומשקיען שבנה בית קטן ופשוט בשכונה ידועה לשמצה, שאף אחד לא חפץ להתגורר בה. האיש החל לשפץ את ביתו ולטפח את גינתו במרץ רב. הוא עבד קשה במשך השנים. שתל, השקה, עדר, ניכש, גידל, טיפח והשקיע המון מעצמו בכדי להגן ולשמור על הגינה והבית מפני מזיקים. ברבות השנים ההשקעה השתלמה. הבית המוזנח הפך לפנינת חן ואנשים היו עוצרים לידו כדי להביט בפריחה ולהנות מניחוח הבוסתן. ערכו של הבית עלה והגנן ובני ביתו חשו גאווה על עמלם ועל ביתם הייחודי וגינתם הפורחת.

יום בהיר אחד כאשר הגנן שלנו, בואו נקרא לו ישראל ישראלי, עבד בגינתו. בזמן שהילדים היו בבתי הספר ואשתו נסעה לעבודה, נפתח שער הכניסה ואדם זר עלה בשביל המוביל אל הבית, הפטיר שלום בשפה לא מוכרת כלפי מר ישראלי, ניגש אל הדלת, נכנס פנימה ונעל מבפנים. תאמינו או לא, אבל החל מאותו היום משפחת ישראלי ישנה בחצר, לפעמים באוהל, לפעמים לא. ביתם אמנם עומד שומם רוב ימות השנה, אך הוא כבר לא בחזקתם. המנעול הוחלף ופעם בשנה מגיעה משפחה סימפטית ממדינה רחוקה, משתכנת למשך חודש ימים ולאחר מכן עוזבת עד לשנה הבאה.

הסיפור אמנם בדיוני לכשעצמו, אך ממחיש במידה רבה את מצבו של הציבור הישראלי נוכח תופעה שתרמה רבות לניפוח בועת הנדל"ן ב-7 השנים האחרונות. פעילות ערה של אזרחים זרים בשוק הנדל"ן הישראלי, אשר רובה ככולה תורמת לצד הביקוש ומרחיקה עוד יותר את הישראלי הממוצע מחלום רכישת הדירה או השכרתה במחיר שפוי.

כל מי שטס בשנים האחרונות עם חברות התעופה הישראליות, זכה להתרשם מחומר שיווקי הכתוב באנגלית או בצרפתית. הפירסום מזמין תושבי חוץ לרכוש נדל"ן בישראל, משל היתה מדינת ישראל נווה מדבר שומם המשווע לפיתוח ובניה ולא אחת המדינות המאוכלסות בעולם.

כל אזרח ישראלי השייך למה שקרוי בדרך-כלל "הרוב הדומם", נושא על כתפיו את העול המאפשר את המשך קיומה של מדינת ישראל. רבות דובר על המיסוי הכבד הנהוג בארץ, הן מיסוי ישיר על ההכנסה מעבודה והן מיסוי עקיף בדמות מע"מ גבוה, מכסים ושאר קנסות במסווה של אגרות. כמעט כל השוואה בין רמות השכר הנהוגות בארץ לבין מקבילותיהן במדינות המערביות מעלה, כי ישנם הבדלים של עשרות אחוזים ביננו לבינם.

הצירוף של רמת מיסוי גבוהה ורמת שכר נמוכה יחסית,מצביע על פער עצום בכח הקנייה לרעת אזרחי ישראל. במצב העולם הקיים, נדרש הישראלי הממוצע להתמודד עם רוכשים זרים בעלי הכנסה פנויה גבוהה יותר וכושר השתכרות וחיסכון, המאפשרים צבירת הון בקצבים שונים מאלו המוכרים במחוזותינו.

מעבר לכל זה ישנו הנוק-אאוט האולטימטיבי. המס המשמעותי ביותר שמכריע את הכף הוא כמובן השרות הצבאי. 3 שנים בהן עובד הישראלי לטובת השמירה על ביטחון המדינה ללא תמורה בגיל צעיר מאוד. אפשר לנסות לכמת באופן פשוט את השווי הכלכלי של השרות הצבאי. השכר הממוצע למשרת שכיר בישראל עומד כיום 8,722 ש'. במשך 3 שנים הסכום מצטבר ל-313,992 ש'. אגב, אם נניח שיעור תשואה סביר מאוד של 6% בשנה, הסכום יצטבר ליותר ממיליון ש' עם הגיעו של החייל המשוחרר ליומולדת 40. בהחלט סכום שעושה הבדל. כל זאת, מבלי להכליל פרמיה על סיכון חיים ושלילת אפשרות הבחירה.

בסופו של יום, ישראל היא לא קנדה, אוסטרליה או ארה"ב. לא התברכנו בשטחים עצומים המאפשרים לבנות לכל דורש. החיים במדינה כרוכים בהתמודדות קבועה עם איומים ביטחוניים, ואנו נושאים בנטל השמירה וההגנה על המדינה. בחיינו המקצועיים אנו תורמים לשגשוג הכלכלה הישראלית, עובדים קשה ומשלמים מיסים גבוהים. במקביל, נהנים מזכויות מועטות, זולת הזכות להתגורר במדינה אותה אנו אוהבים. אנחנו שומרים על הבית, מטפחים את הגינה ומשקים את העציצים. לכן, מגיעה לנו הזכות לגור בתוך הבית ולא מחוצה לו.

המדינה צריכה להבין כי תפקידה לעודד את אזרחיה להתגורר ולחיות בה, ולא להעמיד אותם בתחרות בלתי אפשרית מול אזרחים זרים בעלי יתרון כלכלי מובהק. הרי הצעה פשוטה שתעזור לתקן לפחות חלק מהאבסורד, הינה לקבוע כי כל דירה אשר תירכש בידי תושב חוץ, שלא משלם מיסים בישראל ואינו חי כאן לפחות 183 יום בשנה, תחויב במס רכישה מיוחד חד-פעמי. המס יהיה קבוע לכל נכס ולכל רוכש, ויעמוד על שוויין של 3 שנות עבודה עפ"י השכר הממוצע בישראל (כאמור: 313,992 ש'), או לפי השכר הממוצע הנהוג במדינת המוצא של הרוכש, הגבוה מבין שניהם.

בנוסף, דירות שיעמדו ריקות יחויבו במיסי עירייה שוטפים כפולים לטובת כלכלת הישוב שסופגת את החיסרון של תושב פוטנציאלי. לקוחות שוק היוקרה לא צפויים להתרגש, מכיוון שסכומים כאלו אינם מהותיים ביחס למחיר הנכס. אך מי ששוקל לרכוש דירה קטנה ו"עממית" להשקעה או לשהייה במהלך חופשה שנתית, עשוי לשקול זאת מחדש. אם יחליט לרכוש, אדרבה, את המיסים שישלם אפשר יהיה להפנות לטובת סיוע לזוגות צעירים וחיילים משוחררים.