שני דברים היו צפויים מראש במפגש עם ליאו אפוטקר אתמול. האחד: העובדה שהוא לא יגיד שום דבר חדש ומסעיר, בקשר למעבדות של סאפ בישראל. זאת, כי דרכם של מנהלי מרכזי פיתוח, היא לא לנדב מידע אודות מה שנעשה מעבר לצגים של המפתחים. עוד היה צפוי כי תהיינה שאלות שתתייחסנה לפרישתו של שי אגסי, ושני הבכירים הנוספים שעזבו את סאפ - אודי זיו ועליזה פלג.

שני הדברים הללו אכן קרו. אפוטקר, יהודי שמתגורר בפריז, הצטרף לסאפ בשנת 1988 ומאז הספיק לכהן בתפקידים בכירים בחברה. הביקור הנוכחי בישראל אינו ביקורו הראשון. הוא מכיר את ישראל עוד לפני שהתקבל לסאפ, ובין היתר סיים פה לימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית. השפה העברית שגורה בפיו, וניתן לנהל איתו שיחה כמעט שוטפת.

למרות שאין זה הביקור הראשון שלו, עדיין יש לביקור הזה משמעות מיוחדת: זהו הביקור הראשון תחת הכובע של האחראי על מעבדות סאפ בישראל, וזהו הביקור הראשון אחרי פרישת שי אגסי. ואכן המטרה היתה לשדר מסר של הרגעה, יציבות והמשך עסקים כרגיל. הוא צלח במשימתו זו.

הנימוקים שלו היו שכלתניים, למרות שקשה היה שלא לחוש באי נוחות מסויימת, בכל פעם שהוא נדרש להזכיר את השם "שי אגסי". הצלקת עדיין קיימת, אבל הוא שכנע - את העיתונאים הספורים שבאו לשמוע אותו - שסאפ היא חברה ענקית, וכי המדיניות שלה בכל הקשור למעבדות פיתוח, אינה תלויה באדם זה או אחר. לו יכול היה לתת דרור ללשונו, ולחרוג מכללי הנימוס, היה אפוטקר אומר, כי זה שבישראל ובעולם הכתירו את אגסי בכל מיני כתרים ואחריות אסטרטגית לכל מיני החלטות של מועצת המנהלים – זו ממש איננה הבעיה של סאפ. הוא שב והדגיש שהוא מכבד את אגסי - ואכן יש כבוד הדדי בין השניים - אבל חייבים להמשיך הלאה.

"צירוף מקרים"

את הפרישה הרועמת של אגסי וחבריו, הוא משייך לצירוף מקרים של שלושה עובדים שפרשו, בכירים ככל שיהיו, אבל עדיין מדובר בשלושה מתוך 40 אלף עובדי סאפ. גם אפוטקר וגם מאזיניו יודעים היטב שהוא ממש מתכוון למה שאמר, אבל הוא בהחלט רצה לומר לחברים מישראל: בואו נסגור את פרשת אגסי, נשאיר את הזיכרונות הטובים בצד, ונלך קדימה. וזו - היתה הסיבה האמיתית לבואו.

סאפ משקיעה סכומי כסף גדולים יחסית בפיתוח בשוק הישראלי. היא החלה לעשות זאת בשנים, שבהן בכל יום התפוצצו כאן אוטובוסים ומכוניות תופת. ראשי החברה לא חשבו לרגע על האפשרות שהמציאות הביטחונית תמנע מהם להמשיך ולהשקיע בארץ. סאפ כבר הודיעה מזמן שהיא מתכוונת, תוך שנתיים, להגדיל את מצבת כוח האדם שלה בארץ, ל-1,150, לעומת ה-800 שיש כיום. המחויבות של החברה לשוק הישראלי גלויה לעין.

אפשר להניח, שאכן היו חילוקי דעות בין אגסי לבין חבריו להנהלה, בקשר למפת הדרכים. אבל זה קורה בכל חברה ובכל מועצת מנהלים. זו הסיבה שאפוטקר והנינג קגרמן, מנכ"ל סאפ, לא מצליחים להרגיע את עצמם בכל פעם שהם נדרשים לסוגיה זו. התרבות הארגונית שלהם אומרת, שמה שמחייב הוא התוצאה. אפוטקר הביא מסר לפיו ישראל היא שותפה בכירה במאמץ הכולל של סאפ להמשיך ולהוביל את השוק בכל העולם. ישראל היא שותפה ביישום תוכנית החומש החדשה של החברה, שנועדה להעמיק את חדירתה לשווקים ורטיקאליים ולכסות על פערי ידע וטיפול במגזרים שלמים.

המפתחים ברעננה גם אחראים ליישום חלק מהתוכנית הרב שנתית של קגרמן, שקבע יעד של 100 אלף לקוחות עד שנת 2010. השוק הישראלי חשוף לפתרונות של סאפ, הויכוחים לגבי נתח השוק של סאפ לעומת אורקל - אינם חשובים. מדובר בענקית תוכנה שיש לה יתד נטועה עמוק וחזק בשוק הישראלי. היא מעסיקה פה לא מעט אנשים, ולכן החשש שנוצר אצל רבים בתקופה הראשונה אחרי עידן אגסי - היה טבעי. גם עובדי המעבדה, וכן המנהלים - שהיו קשורים מאוד עם אגסי - משלימים עם המציאות החדשה.

הבוס החדש בכיר כמו אגסי, ויש לו סימפטיה לישראל. לכן, תחושת החממה, הבוס שמגן עלינו מפני "הזרים" - יכולה להימשך. סאפ תמשיך להשקיע בהיי-טק הישראלי, כל עוד היא תרגיש ותדע שהיא מקבלת כאן את מה שהיא לא תוכל לקבל בפאלו-אלטו, או בהודו. היתרון היחסי, עדיין פועל לטובתנו בשלב זה. עכשיו יכול אפוטקר לחזור הביתה בשקט ולדווח לממונים עליו: השטח רגוע, אפשר להמשיך לעבוד.