עובדות וטענות:

המנוח נהרג ביום 13.3.04 בתאונת דרכים. בן 36 היה במותו. רווק שלא הותיר אחריו תלויים. התביעה היא תביעת העיזבון המיוצג על ידי הוריו - יורשיו החוקיים לפי צו ירושה שהוציא בית-הדין הדתי הדרוזי. המחלוקת נסבה על דרך חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות", ובמיוחד לעניין "חישוב שיעור החיסכון" בעניינם של רווקים שאין בהם תלויים.

בית-המשפט החיל על המקרה את הלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ), והעמיד בהתאם, את שיעור הפיצוי לעיזבון על 30% משכרו של המנוח כשהוא מוכפל בתקופת ההפסד. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת דכאן, כי מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתה בשיעור הפיצוי. הטענה התבססה על נתוני השתכרותו של המנוח ועל עובדת היותו רווק, כמו גם על נתונים כלליים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועל העובדה שהמנוח לא הותיר אחריו כל ירושה ולא היו לו חסכונות בבנק. הטענה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי שקבע שלשם סטייה מהחזקה שנקבעה בהלכת פינץ אין די בראיות סטטיסטיות ובשימוש בנתונים ספקולטיביים, שכן תכליתה של ההלכה להשוות בין ניזוק לניזוק ולמנוע אפליה. סתירת החזקה – כך פסק בית-המשפט – דורשת הוכחה ברמה של וודאות.

מכאן הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין:

עפ"י התכלית העומדת בייסוד הפיצוי בגין "השנים האבודות", מי שקוצרה תוחלת חייו זכאי לפיצוי בגין הפגיעה ביכולת השתכרותו עקב התאונה, ויש לבחון לגביו את הסכום שיכול היה להשתכר אלמלא התאונה, בהתחשב בתוחלת החיים שהייתה צפויה לו לפני התרחשות התאונה. סכום זה עומד אל מול הסכום שיוכל, אם בכלל, להשתכר לאחר התאונה, בהתחשב בכושר ההשתכרות ובתוחלת החיים שנותרו לו. הפיצוי משקף את אובדן יכולתו של הניזוק להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו. בה במידה, אין אנו באים עם הנפגע חשבון על הדרך שבה ביקש לעשות שימוש בהכנסותיו, בין בהפקדה בחשבון חיסכון, בין במתן לאחרים ובין בכל שימוש אחר.

בחישוב הפיצויים המשתלמים בגין "השנים האבודות" משמשת אותנו ברגיל שיטת הידות, המשלבת בתוכה התחשבות במספר הנפשות במשפחה ואת רמת ההכנסה הכוללת. כאשר משמשת שיטה זו לחישוב הפיצויים ב"שנים האבודות" נתונה היא לשתי התאמות:

תוספת ידת "חיסכון" המבוססת על החזקה כי מקצת מסכום ההכנסה אינו מוצא לקיום עצמי, והמשקפת את ההנחה שה"חיסכון" המשפחתי אינו בא אך ורק על חשבונו של הניזוק כי אם גם על חשבון כל אחד מבני המשפחה האחרים. ידת "חסכון" זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו. כך או כך, כל תכליתה של ידה זו היא פונקציונאלית – לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי. לכן, אין גם כל חשיבות לסוג השימוש שנעשה בכספים אלו. התאמה אחרת נוגעת לשאלת מצבו המשפחתי של הניזוק ב"שנים האבודות" אלמלא התאונה. בעניין זה נקבע כי אין צורך ואין מקום ליצור לניזוק "משפחה רעיונית", בין היתר, משום שדרך זו לוקה בספקולטיביות יתר, אלא יש לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, של הניזוק, ולגבי ניזוק חסר תלויים, יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל חסר תלויים. זאת, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ועזבונו הוא שתובע את נזקו, ובין שקוצרה תוחלת החיים בחלקה והוא תובע בעצמו את נזקיו.

בהחלת שיטת הידות על חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" של נפגע בעל תלויים, קיימת חזקה כי הכנסותיו מתחלקות למספר מטרות קבועות, והן: הוצאות משק בית, הוצאות תמיכה בתלויים (ידה אחת עבור כל תלוי), הוצאות קיום של הנפגע והוצאות ל"חיסכון" או "רווחה". הפיצוי יינתן בשיעור כלל ההכנסות בהפחתת הוצאות הקיום של הנפגע. כלומר, הפיצוי משקף את יתרת ההכנסה (כלל ההכנסה בהפחתת הוצאות הקיום). בפרשת פינץ נקבעה ההנחה העובדתית כי הוצאותיו של נפגע שאין בו תלויים גבוהות מאלה של מי שיש בו תלויים. ההנחה היא שאלמלא מותו, או אלמלא קוצרה תוחלת חייו, היה מותיר בידיו ב"שנים האבודות", לאחר ניכוי הוצאות הקיום, סך השווה ל-30% מהכנסותיו. סיווג הכנסתו מתחלקת לשניים: הוצאות קיום (בשיעור של 70%) ויתרת ההכנסה (בשיעור 30%). מכאן, שאין זהות בין "ידת החיסכון" המשפחתית לבין "יתרת ההכנסות" שעבורה זכאי הניזוק לפיצוי בגין "השנים האבודות".

המערערת לא רק שביקשה לפרש את התיבה "חיסכון" כפשוטה ולא כהווייתה, אלא אף ביקשה, באופן שאינו מתיישב עם הדין הנוהג, לזהות בין יתרת ההכנסה של רווק חסר תלויים לבין "ידת החסכון" המשפחתית המשמשת כ"ידת עזר" לצורך חילוץ הוצאות הקיום שיש לנכות משיעור הפיצוי בגין "השנים האבודות" של נפגע בעל תלויים.

כאמור, במקרהו של נפגע חסר תלויים ההלכה היא כי יתרת הכנסותיו המזכה בפיצוי עומדת על 30% משכרו. מכך אין לסטות ואף אין לעשות שימוש בנתונים סטטיסטיים. זאת, משום היתרון שבשיטת חישוב ברורה, קבועה ואחידה, ומשום שהנחת עבודה זו משקפת שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי וודאות. האחדה זו יוצרת במכלול הקיבוצי פיצוי גלובאלי המשקלל את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים, ובכך נמנעת גם אפליה בלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני רלוונטי. בדין בחר אפוא, בית-המשפט המחוזי שלא לסטות מדרך המלך ושלא להביא בחשבון חישוביו, הנחות סקטוריאליות שהצדדים בתיק זה נדרשו להן.