את המשמעות של האירוע שהתרחש בספארי ביום שישי האחרון, תשפוט ההיסטוריה. זו אינה מליצה - אלו שהיו מעורבים בארגון והפקת האירוע, עדיין מתקשים לעכל את גודלו ואת שלל האירועים והחוויות שהתרחשו ביום שישי זה. אנשי הספארי - המנהלים, העובדים והצוות המסור - שמורגלים בקהל רב ששוטף כל סמ"ר של שטחי הספארי, אימצו היטב את הזיכרון שלהם ובסוף הודו: אירוע כזה, עם כמות כל כך גדולה של קהל - ילדים, הורים ומשפחות - הם לא זוכרים. הם, כמו רבים אחרים, יזכרו היטב את ה-4 במאי 2007.

זה היה ללא ספק אחד מרגעי השיא של הספארי. דיירי הספארי עצמו, ההולכים על ארבע, לא יכולים לשתף אותנו בתחושותיהם, אבל קולות השמחה והאושר של 13,437 איש, אישה, ילדים ובני נוער, שכרכרו סביב כלובי הדובים, הג'ירפות והקופים, בוודאי לא השאירה את המארחים על ארבע אדישים.

מבול הטלפונים, המיילים והמסרונים שזורמים למערכת, כנראה מייצגים תחושה כללית של שביעות רצון. מסממני דור ההיי-טק - רבים הישוו את מה שהתרחש בספארי, למה שהם ראו ביורודיסני, או בדיסנלנד באורלנדו. כמובן בפרופורציה, אבל לפחות יש פוטנציאל.

עוד סוד גלוי שממנו אפילו מנהל הספארי נדהם: יש כמה אנשים בענף, שלהם היה זה הביקור הראשון בספארי, למרות שגילם נושק ליובל. את אחד מהם פגשנו במתחם הבוגרים והוא הודה שמעולם לא ביקר בספארי. "איך זה יכול להיות?", שאלנו אותו, "מה עם הדור הצעיר, מעולם לא לקחת אותם לספארי?". "אני לא", השיב, "אשתי...".

אם כן, יכול להיות שבזכות כנס היובל, יותר ממנהל אחד או שניים ביקרו לראשונה בחייהם בספארי הישראלי - עם דגש על הישראלי - כי באלו שברחבי העולם, סביר להניח שכבר ביקרו.

ההפנינג של יום שישי האחרון עשה טוב להרבה מאוד משפחות. ענף ההיי-טק, הוא ענף של וורקהוליקים, חלקם מוצהרים וחלקם עדיין לא מכיר בכך. העבודה התובענית דורשת היעדרות מהבית ולעיתים קרובות מהארץ, והשעות לבילוי עם המשפחה הן די מועטות. לכן אפשר היה לצפות שההזמנה לבילוי יום של כיף עם המשפחה, ולפגוש את כל החברים מהעבודה שלהם - ואולי גם מכרים משנים קודמות - תתקבל בחום.

ביום א' בשבוע שעבר, הגיעה ההנחיה מהנהלת הספארי: לסגור את ההרשמה, היקף הנרשמים עבר את המכסה הסבירה. רשימת ההמתנה הלכה והתארכה. אירוע הענק בספארי היה אות בגרות לענף ה-IT הישראלי, עם כל הצניעות. יותר מ-4,000 מכוניות, פקקים ליד הקרנפים ובת היענה, וצפיפות בלתי נמנעת בשעות השיא - כל אלו לא הוציאו משלוותם אף אחד מ-13,437 המבקרים במקום. למעט בודדים ש"נשברו" בין צומת אלוף שדה לצומת כפר המכבייה.

ובין מופע קרקס אחד לתחרות ציורים שנייה, הגרלת פרסים שלישית והרבה מאוד מוסיקה ומצב רוח, היו גם מפגשים מהסוג האישי, שכולם נוטפים זכרונות, של אהלן, מה נשמע, מה העניינים. זה קרה בכנסי הבוגרים של יבמ, המיחשוב הצבאי, המיחשוב הממשלתי ודיגיטל ההיסטורית. בשלב מסויים התערבבו אלו באלו, וממבט של מעוף הציפור, יכולת לראות את הפסיפס האמיתי של הענף.

ותיקי יבמ ומנכ"לים בהיי-טק, שהחלו את דרכם כחיילים בממר"ם. ותיקי המיחשוב הממשלתי - אלו שבמשך שנים לא "ספרו" אותם - והיום אף משרד ממשלתי לא זז בלעדיהם. והייתה גם נוסטלגיה אמיתית אצל בוגרי דיגיטל לשעבר. מי שהביט בגיל וייזר, יצחקי קורן ואופיר אדלמן, יכול היה לחשוב לרגע שדיגיטל לא נמכרה מעולם, ועוד מעט הם נכנסים לישיבת הנהלה כדי לדון בדברים שברומו של עולם.

במציאות, כל אחד מהם נמצא במקום אחר, אבל כל פעם שהם נפגשים, זה נראה כאילו רק אתמול ישבו זה ליד זה בחדר האוכל של דיגיטל. הם קוראים לזה "תרבות דיגיטלית". למתבונן מהצד זה נראה כמפגש בין אנשים ששום דבר כבר לא יפריד ביניהם, גם אם הפעם הבאה שיתראו תהיה בעוד 10 שנים. כן, ליאור מנור ושלום אלקין נעדרו. החבורה רשמה את זה לפניה בצער רב

חושבים מיתוג

אירוע בהיקף כזה הכריח את כל החברות שלקחו בו חלק לאמץ את הראש ולחשוב על מיתוג. סטודנטים לשיווק יכלו לעשות שם עבודת גמר מעולה. איך ממתגים חברה כמו מטריקס ליד פילים, איך מסבירים לעוברים ושבים את הקשר בין EDS לג'ירפות, ומה הקשר בין CA למופע אקרובטי נועז שריתק את כל הילדים והמבוגרים.

אירוע הספארי התחרש בשבוע טעון ועמוס מאוד במדינת ישראל. לילה קודם נערכה הפגנת ה-100 אלף בכיכר רבין. כמה ימים לפני כן הקריא השופט אליהו וינוגרד את עיקרי דו"ח הביניים של הוועדה בראשותו ומנה בזה אחר זה את רשימת הכשלונות של קברניטי המדינה. ביום שישי, בין אירוע לאירוע, נעצרו האלפים ליד הדוכן של משפחות החטופים, חתמו על עצומה, קיבלו סטיקרים, ובשעה 13:00 בצהריים, התרגשו והתפללו יחד עם משפחות גולדווסר ורגב, בעת ש-3 בזים שוחררו לחופשי לאות הזדהות עם החטופים.

מיקי ושלמה גולדווסר לא יכלו להסתיר את התרגשותם. השנה האחרונה כבר הפגישה אותם עם עוצמות בלתי רגילות של אהבה מצד כל שדרות העם, אבל החום והאהדה שזכו להם ביום שישי, ריגשה אותם שוב ושוב. אתה עומד ומביט בעיניהם הכלות, בגופם הצנום ושואל את עצמך כמה כוחות ותעצומות נפש צריך אדם כדי להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים בחיים.