הצהיר בבית הדין הרבני שאין לו תביעות, ואז דרש את הכלבה המשותפת
גבר שהצהיר בהסכם הגירושים כי "אין לי תביעות", ואז פנה לבית המשפט לקבל בחזרה את הכלבה - נחל תבוסה משפטית. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי מה שנאמר בבית הדין הרבני, מחייב בכל בית משפט
סיפור גירושים שהסתיים בבית הדין הרבני בהצהרה "אין לנו תביעות אחד נגד משנהו", נהפך לאחד מהמקרים המעניינים שנידונו באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו. במרכז הדיון נמצאת כלבה שהגבר לשעבר תבע לקבל לחזקתו כשנה לאחר שהזוג נפרד. השופטת ענת הלר-כריש דחתה את התביעה על הסף, וחייבה אותו לשלם לאשה 15 אלף שקל בהוצאות משפט.
הסיפור מתחיל באוגוסט 2023, כשהזוג - שהכיר שנה קודם לכן - פנה יחד לעמותת אס. או. אס ואימץ כלבה. כמה חודשים אחר כך, בדצמבר 2023, הם נישאו. מסיבת החתונה שתוכננה למרץ 2024 בוטלה בגלל מלחמת חרבות ברזל, ולמעשה גם בגלל שהזוג כבר לא היה זוג. באותו חודש, לאחר ריב, עזבה האשה את הדירה המשותפת ולקחה עמה את הכלבה. מאז הכלבה גרה עם האשה. הגבר לא דרש את הכלבה בחזרה.
לאחר הפרידה, הגישו הצדדים ביחד בקשה משותפת לגירושים לבית הדין הרבני. בדיון הראשון שהתקיים במאי 2024 הצהירו שניהם כי, "אין רכוש משותף, אין כל תביעות זה לזה, גרים בנפרד כחודשיים וחצי". הגבר ביקש מועד נוסף בתקווה לפיוס, ונקבע דיון חדש. בדיון השני, שהתקיים באוגוסט 2024, לאחר שניסיונות הגישור לא צלחו, חזרו הצדדים על ההצהרה: "הצדדים מצהירים בזאת כי הם דרים בנפרד מחודש מרץ האחרון, ואין להם כל רכוש משותף, ואין להם כל תביעה זה על זה, ורוצים לסיים את הנישואין". בית הדין אישר את כל הדברים ונתן להם תוקף של פסק דין. באותו יום גם ניתן הגט. דבר אחד בלט בשני הדיונים: הגבר לא הזכיר את הכלבה בשום שלב.
בדצמבר 2024, כארבעה חודשים אחרי הגירושים, הגיש הגבר בקשה ליישוב סכסוך. בפברואר 2025 הוא הגיש תביעה רשמית: הוא דרש שהאשה תחזיר לו את הכלבה לחזקתו הבלעדית, ולחילופין שייקבעו הסדרי שהות לפי המודל של ילדים במשמורת משותפת. בתביעה טען הגבר כי הוא זה שיזם את האימוץ, שילם את עלות סל האימוץ (970 שקל), חתם על מסמך ההתחייבות לעיקור, ורשום כבעלים היחיד של הכלבה ברישיון, בעירייה ובמאגר הכלבים הארצי. הוא אף תיאר את הקשר עם הכלבה כ"קשר עמוק וייחודי שאינו נופל בחשיבותו מקשר בין הורה לילדו". האשה לא נשארה חייבת. היא הגישה בקשה לדחייה על הסף, וטענה שהגבר ויתר על כל תביעה בפני בית הדין הרבני, ושהתביעה כולה לא הוגשה מאהבה לכלב, אלא מתוך כוונה להטריד אותה, על רקע סכסוך כספי על עלות ביטול מסיבת החתונה.
- קיבל 311 אלף שקל מביטוח לאומי, ו"שכח" לספר לביהמ"ש
- תבעה את עורך הדין שלה, ותשלם לו הוצאות משפט
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופטת: ההצהרה בבית הדין הרבני היא מעשה בית דין
השופטת הלר-כריש בחנה את התיק לעומקו, כולל תכתובות שהגיש הגבר עצמו כראיות, אלא שאלה דווקא פעלו נגדו. היא קיבלה את הבקשה לדחייה על הסף. הנקודה המרכזית בפסיקה שלה היתה שהגבר ידע היטב על עניין הכלבה ועמדת האשה כבר לפני הדיון בבית הדין הרבני. בתכתובת מאפריל 2024 הוא כתב לאשה: "את לקחת את X, לא נותנת לי אפילו לראות אותה". ואילו ביום שלפני הדיון השני בבית הדין הרבני שבו הוא הצהיר שאין לו תביעות - הוא כתב לה: "צריכה משהו אולי ל-X? יש פה חטיפים, רצועה וכדומה?"
כלומר, הנושא היה "על השולחן" לחלוטין, והוא בחר שלא להעלות אותו. השופטת קבעה בהחלטתה כי, "עמדת המבקשת בנוגע לכלבה היתה ידועה למשיב, ולא מדובר בעילת תביעה שנולדה רק לאחר הדיון בבית הדין הרבני". הגבר ניסה לטעון שהצהרתו עסקה רק ברכוש, וממילא כלב אינו רכוש. השופטת דחתה את הטענה בתקיפות וקבעה כי, "הצהרת הצדדים לעניין העדר תביעות לא התמצתה אך לנושאים רכושיים". היא גם לא נדרשה להכריע בשאלה הפילוסופית האם כלב הוא בכלל רכוש, כי ממילא הגבר הצהיר שאין לו "כל תביעה" נגד האשה, לא רק בעניינים ממוניים. בית המשפט המחוזי, שאליו ערער הגבר על החלטת ביניים בתיק, הוסיף וציין כי "הסכם הגירושין יש בו להשליך אף על סיכויי התביעה", ותיאר את הסתרת הסכם הגירושים מבקשותיו כהתנהלות שעולה "כדי חוסר תום לב".
המקרה ממחיש נקודה שרבים אינם מודעים לה: הצהרות שניתנות בפני בית הדין הרבני במסגרת הסכמי גירושים, ומקבלות תוקף של פסק דין, אינן מלים באוויר. הן יוצרות מחסום משפטי שיכול למנוע כל התדיינות עתידית - גם בנוגע לכלב, גם בנוגע לרכוש, וגם בנוגע לכל עניין אחר שהיה ידוע ברגע שנאמרה ההצהרה. אם יש עניין שחשוב לכם, גם אם הוא נראה קטן וגם אם לא דיברתם עליו עם עורך הדין, תעלו אותו לפני שתחתמו על כל הסכם ולפני שתצהירו בבית הדין. אחרי שניתן פסק דין, הדלת נסגרת. הגבר ישלם כאמור לאשה 15,000 שקל עבור הוצאות משפט, והכלבה תישאר עמה.
