העליון: להגדיל בהדרגה את ההוצאות בבקשות סרק לייצוגיות

הגיעה העת להגדיל בהדרגה את סכום ההוצאות המוטל על מי שמגיש בקשת סרק לאישור תביעה ייצוגית, וזאת בשל הגידול בשימוש לרעה במכשיר זה - אומרים שופטי בית המשפט העליון, רות רונן ויחיאל כשר. השופט עופר גרוסקופף סבור, כי יש להמשיך ולפסוק הוצאות בצורה מתונה, כדי להימנע מאפקט מצנן שיפחית את מספר ההליכים הייצוגיים.

רונן מזכירה, כי התמריץ העיקרי של מגישי תביעות ייצוגיות הוא כלכלי - לזכות בגמול לתובעים ובשכר טרחה לעורכי דינם. "מטרת פסיקת ההוצאות בהקשר זה, היא צמצום מספרן של תביעות הסרק, תוך ניסיון שלא לפגוע בתביעות בעלות בסיס איתן שראוי לתמרץ את הגשתן. לשם השגת מטרה זו, נדרש כי שיעור ההוצאות הצפוי שיוטל לחובת מבקש האישור (יחד עם עלויות התדיינויות נוספות), יוביל לתוחלת רווח חיובית בתביעות בעלות סיכוי ממשי, ולתוחלת רווח שלילית בתביעות חסרות בסיס.

"...בהתאם לאמור, פסיקת הוצאות בשיעור גבוה יותר נגד מבקשי אישור, עשויה להגדיל את הסיכון בהגשת תובענה ייצוגית, ובכך להוביל לתוחלת רווח שלילית ולהפחתת מספר בקשות האישור שיוגשו לבתי המשפט. מנגד, זיכוי תובעים מייצגים שתביעותיהם מתקבלות בגמול ושכר טרחה בשיעורים גבוהים, עשויה להגדיל את סכום הזכייה הצפוי ולעודד הגשת תביעות ייצוגיות".

רונן: איזון מערך התמריצים

לדברי רונן, המבקש ובא כוחו נוטלים סיכון בהגשת הבקשה, משום שקיים חוסר ודאות לגבי תוצאות ההליך והם מסתכנים בכך שישאו רק בהוצאותיהם שלהם ואולי אף יחויבו בהוצאות הצד שכנגד - ולכן יש צורך בתמריץ כלכלי משמעותי להגשת הבקשות. לעומת זאת, אין צורך ביצירת תמריץ לנתבעים אלא רק לשפותם על הוצאותיהם, כנהוג בהליכים אזרחיים. ואולם, אין להתעלם מריבוי ההליכים בכלל ובקשות סרק לייצוגיות בפרט, היא ממשיכה.

"אין זה מן הנמנע כי הגיעה העת לשקול - במהלך הדרגתי וזהיר - פסיקת הוצאות בשיעורים משמעותיים יותר (קרי הוצאות שאינן סמליות או מתונות) נגד מבקשי אישור. זאת, לא רק באותם המקרים שבהם הוגשה בקשת סרק על ידי מבקש שפעל בחוסר תום לב - אלא  במקרים נוספים כגון מקרים שבהם מוטב לו בקשת האישור לא הייתה מוגשת מלכתחילה, או לו הייתה נמחקת בשלב מוקדם יותר של ההליך. 

"מהלך הדרגתי כזה עשוי לתרום לאיזון מערך התמריצים: מחד גיסא, לצמצם את הכדאיות שבהגשת בקשות לא רצויות, מקום שבו אי-פסיקת הוצאות עלול לשדר כי מדובר בהליך בעל פוטנציאל רווח ללא סיכון של ממש; ומאידך גיסא, בהקשר אחר, לעודד משיבים שלא להתקשר בהסכמי פשרה מטעמים הנובעים משיקולים של עלויות התדיינות גבוהות בלבד. מאחר שכאמור הגשת תביעה ייצוגית מונעת ברוב רובם המקרים משיקולי רווח והפסד, יוכלו בתי המשפט באופן זה להשפיע על הכמות והאיכות של בקשות אישור שיוגשו אליהם".

רונן מדגישה: "לגישתי מדובר כאמור בשינוי הדרגתי, שיהיה מקום לבחון את השלכותיו מעת לעת; ואשר אין להחילו באופן גורף על כלל בקשות האישור. כך למשל, ניתן יהיה לשקול זאת ביחס לבקשות אישור בתחומים המתאפיינים בריבוי בקשות סרק; בתחומים שבהם אין פערי מידע מובנים משמעותיים בין הצדדים; במקרים שבהם בקשת האישור נעדרה תשתית עובדתית או משפטית ולו מינימלית (אף שניתן היה לברר קיומה של תשתית כזו במאמץ סביר); כאשר מדובר ב"תביעה משוכפלת" שההשקעה בה הייתה מינימלית; כשהבקשה הוגשה בחוסר תום לב (אף אם אינה בהכרח בקשת סרק); או כאשר מתעורר פער מובהק בין הנטען לבין המציאות בפועל - ללא כל הסבר מניח את הדעת לכך".

כשר: להביא בחשבון את ההשפעה על המשיב

כשר מרחיב יותר מאשר רונן: "בשלה העת לשקול כי במקרים המתאימים ייפסקו הוצאות בשיעורים משמעותיים יותר לחובת מבקשי אישור תובענות ייצוגיות שבקשתם נדחתה או נמחקה". הוא אומר, כי החשש מפני אפקט מצנן אינו נקי מספקות, שכן "קשה לומר שמתקיימת תת-הגשה המצדיקה הגנה גורפת באמצעות פסיקת הוצאות מתונות". אם המבקש מתבצר בעמדתו גם לאחר שמתברר שאין יסוד לבקשתו, גוברת ההצדקה לחיובו בהוצאות.

כשר מוסיף, שיש להביא בחשבון גם את השפעת ההליך הייצוגי על המשיב, הניצב בפני סיכון כספי ממשי. זאת ועוד: "היקפו הרחב של ההליך מביא לעיתים קרובות לחשיפה מוגברת של הציבור לטענות המועלות כלפי המשיב, כך שעצם הנקיטה בהליך עשויה לפגוע פגיעה קשה במוניטין של המשיב, לגרום לו לאבד לקוחות ולהקשות עליו לגייס אשראי הנדרש להמשך פעילותו". לעיתים מדובר במשיב שאינו בעל משאבים ניכרים, ובדרך כלל על המשיבים לשאת בהוצאות הגנה ניכרות.

"בבואו לפסוק הוצאות לחובת מבקש ייצוגי שבקשתו נדחתה או נמחקה, על בית המשפט ליתן משקל ממשי לא רק להתנהלות המבקש ולצורך בעידוד הגשת הליכים ייצוגיים ראויים, אלא גם לנזק שנגרם למשיב כתוצאה מניהול ההליך. ככל שהסיכון שהציב ההליך למשיב היה גדול יותר, וככל שהוצאות ההגנה שהוציא היו סבירות ומידתיות לאותו סיכון, קיים טעם להטות את המאזן לעבר פסיקת הוצאות ריאליות לזכותו של המשיב.

"מבלי למצות, בגדר שיקולים אלה ניתן להביא בחשבון, בין היתר, את היקף הוצאות ההגנה שנדרש להן המשיב; את הפגיעה בפעילותו השוטפת; את ההשלכות על המוניטין שלו; ואת מצבו הכלכלי – שכן אין דינו של משיב רב אמצעים כדינו של משיב שאמצעיו פחותים ואשר המצב שבו עליו לספוג את הוצאותיו למרות שזכה בדין, פוגע בו פגיעה קשה".

גרוסקופף: לא לחרוג מ"כלל המתינות"

גרוסקופף סבור שאין לשנות את המצב הקיים, המבוסס על פסיקת בית המשפט העליון. למרות השימוש הרחב בתביעות ייצוגיות, כולל שימוש בלתי ראוי, לא התפוגג החשש שמא הטלת הוצאות משמעותיות על המבקשים תגרום לכך שיירתעו משימוש בכלי זה. המבקשים נושאים בסיכון כספי של הכנת הבקשה ואגרה, והם מצויים בפערי מידע מול הנתבעים. שילובם של שני אלו מצדיק שלא לחרוג מ"כלל המתינות" בעת דחיית בקשות, גם בהינתן המספר הגבוה של תביעות ייצוגיות - הנובע בחלקו מהעדר אמצעי אכיפה אפקטיביים בתחום הצרכני, אומר גרוסקופף.

ביהמ"ש העליון דחה על הסף ופה אחד את ערעורה של קבוצת רנו על סכום ההוצאות - 80,000 שקל - שפסק לטובתה בית המשפט המחוזי מרכז, לאחר ששלומי גנות חזר בו מבקשתו לייצוגית נגדה (ונגד קבוצת קרסו, המייבאת את מכוניותיה). הבקשה הוגשה בטענה לליקויים במערכת הבלימה לשעת חירום ברכבי רנו, ונמחקה לאור קבלת עמדתו של משרד התחבורה. שלושת השופטים קבעו, כי אין המדובר במקרה המצדיק התערבות חריגה של ערכאת הערעור בסכום ההוצאה שפסקה הערכאה הדיונית. את רנו ייצגו עוה"ד רון פלג, רונן זיו, נועם גילאון ורונה פורת; את גנות ייצגו עוה"ד דוד מזרחי ורון סולן; ואת קרסו - עו"ד הראל צדוק.