תקדים - רצחו יהודי בפרעות "שומר חומות" וישלמו 4 מיליון שקל למשפחתו
הפרעות של ערביי ישראל בערים המעורבות ורצח יהודים לפני כמעט 4 שנים היו אירוע מאוד מטלטל. לא כמו מה שהגיע ב-7 באוקטובר, אבל אולי סוג של הקדמה לעתיד לבוא ומה שבטוח אירוע מאוד כואב שגם הוא לימד אותנו על מגבלות ההגנה של כוחות הביטחון. באחד האירועים נרצח יגאל יהושוע תושב לוד. משפחתו מקבלת פיצוי כלכלי מהמדינה בהתאם לחוק והמדינה תבעה את הרוצחים כדי לקבל מהם את הכספים שהיא צריכה להעביר למשפחה.
כעת מתברר שבית המשפט המחוזי מרכז-לוד פסק פיצוי למדינה בסך של כ-4 מיליון שקל בגין הנזק שנגרם למדינה במקרה הזה במהלך אירועי "שומר חומות" במאי 2021. קצת מציק לכוב על נזק כלכלי כשמישהו נרצח, אבל בסופו של דבר גם זה סוג של עונש והוא לא בא במקום ההליך הפלילי נגד המואשמים ברצח.
הנזק הכספי, כך מוסבר בכתב התביעה הוא הפיצוי שהמדינה צריכה לשלם למשפחת יהושוע, כשבמקביל מתנהל כמובן הליך פלילי. מדובר בתביעת נזיקין, שהגישו עוה"ד ברוך בריזל, אלון לוי ליטן ועמית מליאנקר מפרקליטות מחוז מרכז - אזרחי נגד שבעה נתבעים. התביעה נועדה לשפות את המדינה בגובה התשלומים אותם היא נדרשת לפצות את בני משפחתו של יהושוע ז"ל, מכוח הוראות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
כזכור, במהלך מבצע "שומר חומות", התעורר גל של הפרות סדר והתפרעויות אלימות ברחבי הארץ, על רקע לאומני - גזעני, שכלל אירועי אלימות קשים ותקיפות נגד כוחות המשטרה והביטחון וכלפי אזרחים יהודים. זה היה בעיקר בערים המעורבות וזה גבה חיים של יהודים רבים. בתגובה התארגנו יהודים להגן ולפעול נגד הערבים, במיוחד על רקע ההפנמה שכוחות המשטרה לא הגיעו בזמן למקומות המסוכנים.
העיר לוד היתה גולת הכותרת. בלוד היו התפרעויות קשות, במהלכן חברו הנתבעים יחדיו במטרה ליידות אבנים לעבר כלי רכב של יהודים וביניהם גם לעבר רכבו של יגאל יהושע המנוח. לאחר שזיהו אותו כיהודי, יידו הנתבעים בעוצמה ומטווח קצר מספר אבנים לעבר רכבו באורח אשר הביא לפגיעה בעוצמה רבה בראשו, ובהמשך הביאה למותו.
כתב התביעה הוגש בהמשך להליך הפלילי שעודנו מתנהל. במסגרת התביעה האזרחית, ביקשה המדינה כאמור לחייב את שבעת הנתבעים בשיפוי והשבה בגין תגמולים ופיצויים ששילמה בעבר ועתידה לשלם בעתיד למשפחתו של יגאל יהושוע ז"ל עקב מותו באירוע מושא התביעה.
בהעדר הגנה מטעם הנתבעים, שופט בית המשפט המחוזי גיא שני נתן פס"ד במסגרתו חייב את הנתבעים בתשלום שלכ-4 מיליון שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה. כאמור זה ההליך האזרחי, במקביל מתקיים הליך פלילי.
- 6.הכותרת יפה ומאיפה הם יביאו 4 מיליון (ל"ת)אנונימי 19/02/2025 15:55הגב לתגובה זו
- מזרח תיכון חדש 19/02/2025 17:06הגב לתגובה זומהביטוח הלאומי שהמשפחה של המחבל ממשיכה לקבל מאיתנו
- צריך סבלנות. לרדוף אותם כל חייהם (ל"ת)אנונימיהוצלפ 19/02/2025 16:05הגב לתגובה זו
- 5.יתצרו 19/02/2025 15:48הגב לתגובה זו120 שקרנים גנבים ורמאים יושבים בכנסת ועושקים את האזרחים הנורמטיבים במדינה המזוהמת שלנו 30 אחוז מוסלמים אויב שמיכה בסבלנות לעוד הזדמנות לשחוט את היהודים ועולם כמנהגו נוהג 7 באוקטובר הוא רק קדימון למה שיקרה פה אם לא נתעורר אנחנו עדיין ישנים עמוק עמוק
- 4.ימח שמם (ל"ת)אנונימי 19/02/2025 14:28הגב לתגובה זו
- 3.לרון 19/02/2025 13:49הגב לתגובה זוומה בדבר הסכום שישלמו על משפ ביבס 90שנה של רווחה כלכלית עמדה בפניהם!
- אנונימי 19/02/2025 14:26הגב לתגובה זוהנבלות הם לא אזרחי המדינה כאן מדובר בעברייניים בעלי נכסים אדמות שכר קצבאות מהמדינה וכו
- 2.אזרח שומר חוק 19/02/2025 13:31הגב לתגובה זותמשיכו ככה .שהרוע ישלם.. גם בכלא וגם בכסף
- 1.מעולה (ל"ת)אנונימי 19/02/2025 13:21הגב לתגובה זו

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
