בעקבות הפילוג הדרמטי במפלגת העבודה שהתרחש לפני שבוע, פנינו למספר יועצי תקשורת ובעלי משרדי יחסי ציבור, וביקשנו את דעתם על שנותר ממותג 'מפלגת העבודה' ומה ניתן לעשות, אם בכלל, בשביל להפיח בו חיים חדשים.

יועץ התקשורת רונן צור מ'רונן צור תקשורת' ובעבר ח"כ מטעם מפלגת העבודה: "לעבודה יש בעיה אחת מרכזית: היא אריזה ללא מוצר"

הציבור לא מבין - למה הוא בכלל צריך את המפלגה הזו? בתדמיתה כיום היא הרי לא משרתת אינטרס ציבורי, וגם לא אינטרס סקטוריאלי, היא לא מציעה אלטרנטיבה וגם לא נאבקת על דרך. אין לה הצעות לשינוי וגם לא ביקורת, חבריה לא מובילים שום נושא בעל ערך ציבורי (למעט יחימוביץ'), ולאף אחד אין באמת מושג מה בעצם הם עושים שם ועבור מי?

זה לא השם וגם לא הצבע של הלוגו, זה לא קשור לסלוגן או לאיכות נייר המכתבים. מפלגת העבודה צריכה להחליט איזה מוצר היא משווקת. כל כך הרבה אפשרויות יש לה כדי למצב את עצמה. ציבור ענק שמחכה למי שיוביל לפתרון את בעיית הדיור, שימנע את קריסת החינוך, שירסן את האלימות המשתוללת ואפילו רק ימנע את תופעת הסלקציה המשפילה במועדונים. מישהו שייקח על עצמו לסייע לאמהות עובדות או לאמהות חד הוריות. מישהו שיגיד שהשלום חשוב, אבל לא פחות חשוב השלום הפנימי כאן.

מישהו שומע שם? יש מישהו שמקשיב? ואולי בעצם צריך מישהו שאיכפת לו, ולא רק מהאגו.

יעל לוטן מ'לוטן תדמיות': "מפלגת העבודה היא מותג חזק"

בשנים האחרונות המפלגה בהידרדרות לא בגלל המותג אלא בגלל האנשים אשר מנהיגים אותה. היא חטאה לערכים עליהם קמה, שכחה את דרכה, הייתה עסוקה בפוליטיקה מפלגתית קטנה ולא ערכית והשכיחה מהציבור את תפארתה הגדולה ומעשיה הגדולים שעשתה בעבר למען המדינה.

בלעדיה ניתן אולי להגיד שבכלל לא הייתה מדינה. כעת צריך לחזק את המותג על ידי יחסי ציבור טובים, כלומר להביא מעשיה הטובים מהעבר לידיעת הציבור, לבנות אסטרטגיה תדמיתית חדשה הנשענת על מעשים טובים וערכים אמיתיים ולתת הבטחה בנקודת זמן חדשה וכמובן לגייס כוח אדם חדש ואיכותי. לא הייתי משנה את המיתוג הייתי מחדשת את האנשים והתכנים הבונים אותו.

יועץ התקשורת בן-ציון ציטרין מ'ציטרין גרופ': "המותג חזק יותר מהמפלגה"

העבודה לא מתה - זהו מותג שחזק יותר מהמפלגה ומהח"כים שמייצגים אותו בכנסת. בטווח הארוך המאבק על השלטון יהיה בין שני הכוחות המרכזיים הליכוד והעבודה. זו הסיבה שגם מי שנוטל כדור נגד בחילה ושם אמת בקלפי לא מתרגש מהפיצול בסיעה בכנסת.

קרש ההצלה (ובעצם גם הבעיה) של העבודה, הוא קהל תומכיה ומצביעיה: מפלגה בעלת אוריינטציה סוציאל דמוקרטית, שזנחה את המורשת הסוציאליסטית שלה ונהנית מתמיכת המעמד הבינוני פלוס, האשכנזי והמסודר. אותו קהל שיכול באותה נשימה להצביע למרצ או לקדימה ובעבר לשינוי. דווקא קהל הבוחרים הטיפוסי של המפלגה עובדים, שכונות ומגזרים, מצביעים למפלגות בצד הימני של המפה.

מה עושים? משנים את השם, כמו במודל הבריטי לעבודה חדשה (הניו לייבור), מאמצים את הקהילה העסקית התומכת משום שהיא יכולה לצמצם את החובות ולאפשר למפלגה לממן קמפיין רציני בבחירות הקרובות. המותג זקוק בדחיפות למנהיג, וכשמה כן היא נזקקת למנהיג חדש, חיצוני, שלא נכווה בסיבובים האחרונים במפלגה.

המועמד שעולה על דעתי שיכול לחבר בין שיכון ד' בבאר שבע ורמת אביב ג' בתל אביב, הוא עופר עייני, מזכ"ל ההסתדרות, שנהנה מתמיכת בעלי ההון (שרגא ברוש וחבריו). האופציה להציב את שלי יחימוביץ' בראש היא מסקרנת אך לא אלקטוראלית. האלקטוראל של יחימוביץ' יישאר בגבולות הצפון של תל אביב ולא יגיע ממעמד העובדים, למרות שיחימוביץ' עשתה רבות עבורו בקדנציה הנוכחית בכנסת.

יועץ התקשורת איתי בן חורין מ'בן חורין ואלכסנדרוביץ': "הסיכוי היחיד של העבודה: הבחירות שאחרי הבחירות הבאות"

מפלגת העבודה איבדה את הרלוונטיות שלה לשנים הקרובות מכיוון שהיא מפלגת נישה קטנה עם חשיבות עצמית של מפלגת שלטון. הסיכוי היחידי שלה הוא להבין שהבחירות שלה הן הבחירות שלאחר הבאות. הבחירות הבאות יהיו בין האלטרנטיבות לשלטון- קדימה והליכוד.

מפלגת העבודה צריכה לייצר פלטפורמה מנהיגותית לבחירות שלאחר מכן ולשם כך היא צריכה מנהיג שישרוד מספר שנים ויוכל לבצע עבודת בנייה ושיקום לשלד הפוליטי וההיסטורי של המפלגה- וזה בניגוד ל- DNA המפלגתי. לכן, צריכים הח"כים הנותרים והפעילים המרכזיים להחליט שהם הולכים לתוכנית של 5-6 שנים שבהם נבנית מחדש הפלטפורמה ושבהם-לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות- הם יהיו באופוזיציה.

השאלה האם הדמויות המרכזיות במפלגת העבודה הבינו שהמפלגה הגיעה לשפל כה עמוק בשל הפילוגים הפנימיים ובשל העובדה שפעלו כיחידים בעלי אינטרסים ולא כגוף פוליטי מאוחד. יש לקוות כי דווקא המכה שחטפו בשבוע החולף יביא אותם לאיחוד כוחות ולהבנה שאם לא יפעלו ביחד יגיעו לקיצם הפוליטי.

סה"כ יש במפלגת העבודה מספר דמויות פופולאריות בציבור, אך השאלה היא האם תהיה להם הסבלנות הנדרשת בכדי לבנות מפלגת שלטון לשנת 2016.הדמויות הללו צריכות מנהיג בעל שיעור קומה אשר גם יכול להיתפס כמנהיג ארצי, והאופציה הטובה ביותר היא עמרם מצנע, היחיד להערכתי שיכול לאחד את השמאל מרצ, ישראל חופשית, פליטי שינוי ומפלגת העבודה.

לגבי מפלגת העצמאות - אין רלוונטיות לשם, ולדעתי הוא נבחר כמעיין בדיחה פנימית של ברק על חשבון מפלגתו הישנה.האין רלוונטיות היא כי אין שום סיכוי שהם יתמודדו בבחירות באופן עצמאי. שום סיכוי.

יועצת התקשורת, ענת שור, מ'דולפין פרסום ויחסי ציבור': "רק הדור הבא של מנהיגי המפלגה יהיה הבסיס להמשך"

ישראל מחכה לרבין. אבל לא רק לרבין. ישראל מחכה לידלין, לבן אהרון, לשרת, לאשכול, לחושי, לשזר, לנמיר, ללבון, למשל, לשחל, לספיר ולבן אליעזר ג'וניור. זו אינה כמיהה לתחיית המתים והמתים פוליטית, אלא הכרה בכך שרק הדור הבא ילדיהם, נכדיהם וניניהם של מנהיגי המפלגה הזו לדורותיה - יהיו הבסיס להמשך דרכה.

בכל מערכת בחירות יושבת הנהגתה של איזושהי מפלגה ובחדר נשמעות אמירות כמו: "לפנות לקהלים חדשים". הפעם מפלגת העבודה צריכה לשוב דווקא לקהלים הישנים. אם הילדים שלך לא מאמינים בך אף אחד אחר לא יאמין בך.

מאות ואולי אלפי אנשים כיהנו מטעם מפלגת העבודה בתפקידים ציבוריים משנות השלושים של המאה הקודמת ועד היום, כולם נהנו ממנעמי השלטון ומחיקה החם של אימא מפא"י. אנחנו מסתכלים לעתים קרובות בנוסטלגיה על דור המנהיגות הקודם, הערכי, בעל החזון, דרי הצריפים ולא המגדלים.