תבע 42 אלף ש"ח וזכה בכ-11 אלף: ביה"ד דחה את טענת "תלושי השכר הפיקטיביים"
פועל זר מסודן טען כי סוכם עמו שכר של 50 ש"ח לשעה וכי מחצית משכרו שולמה לו במזומן "מתחת לשולחן", ודרש להחיל עליו את צו ההרחבה בענף הבנייה. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי תלושי השכר משקפים נאמנה את שכרו האמיתי (31-32 ש"ח לשעה), דחה את טענת הפיקטיביות - אך חייב את חברת כוח האדם בפיצוי בגין היעדר הודעה לעובד ובגמול שעות נוספות
כמה שווה תלוש שכר מול טענה בעל-פה? שאלה זו עמדה בלב פסק דין שנתן לאחרונה בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שדחה את עיקר תביעתו של פועל זר מסודן נגד חברת כוח אדם, אך חייב את החברה בתשלום של כ-11.4 אלף ש"ח בגין רכיבים שונים. במוקד ההליך ניצבה טענת התובע כי תלושי השכר שקיבל היו "פיקטיביים" וכי בפועל סוכם עמו שכר גבוה בהרבה - טענה שבית הדין דחה מכל וכל.
התובע, מר מוחמד נאסר, נתין זר מסודן בעל תעודת זהות ישראלית, הועסק בחברת קוממיות לישראל בע"מ החל מאפריל 2023. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש באמצעות עו"ד ישראל שמיר, עתר התובע לחייב את החברה בסכום כולל של 42,246 ש"ח - הפרשי שכר, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי מחלה, דמי חגים, פיצוי בגין היעדר הפקדות פנסיוניות, תשלום עבור ימי מלחמת "חרבות ברזל" ופיצוי על אי-מתן הודעה לעובד.
לב המחלוקת היה גובה השכר. לטענת התובע, סוכם עמו שכר שעתי של 50 ש"ח, בעוד שתלושי השכר נקבו בסכום נמוך בהרבה ולא שיקפו נאמנה את תנאי עבודתו. עוד טען, כי מחצית משכרו שולמה לו במזומן. מנגד, טענה הנתבעת, באמצעות עו"ד שאדי סכראן, כי שכרו השעתי של התובע עמד תחילה על 31 ש"ח ולאחר מכן על 32 ש"ח, כמשתקף בתלושים, וכי מעולם לא סוכם שכר בתעריף 50 ש"ח.
המותב, בראשות כב' השופטת אימאן נסראלדין ובהשתתפות נציגי הציבור גב' מזל בובליל ומר דוד דיין, קבע כי הנטל להפריך את תלושי השכר מוטל על העובד - ובענייננו הנטל לא הורם. בית הדין ביסס קביעתו על עדות התובע עצמו: כאשר הוצג לו דו"ח נוכחות של חודש מאי 2023 אל מול תלוש השכר לאותו חודש, אישר התובע כי מדובר בשעות זהות ואמר במפורש "מה שרשום בתלוש, אותו דבר רשום בכרטיס". עוד אישר, כי קיבל את הסכום המופיע בתלוש וכי ידע מדי חודש מהו הסכום נטו שהוא אמור לקבל.
"למדים אנו מעדות התובע כי הוא נתן אמון בתלושי השכר בזמן אמת והסכומים אשר שולמו לו שיקפו נאמנה את הסכומים הנקובים בתלושי השכר", כתבה השופטת נסראלדין. באשר לטענת השכר של 50 ש"ח לשעה נקבע, כי היא "הייתה כללית ולא נתמכה בכל ראיה אובייקטיבית חיצונית". לפיכך נדחתה הטענה בדבר תלושי שכר פיקטיביים, וכן נדחתה הטענה כי מחצית השכר שולמה במזומן דרך קבע.
רכיב מרכזי נוסף שנדחה היה הדרישה להחיל על הצדדים את צו ההרחבה בענף הבנייה, שלפיו זכאויות התובע היו גבוהות יותר. בית הדין קבע כי הנטל להוכיח את תחולת הצו מוטל על התובע, וכי הוא לא הוכיח שעיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בבנייה. עוד עלה מהעדויות כי התובע ביצע עבודות מגוונות - ניקיון, ריתוך וסבלות - במקומות משתנים, ולא עבודה קבועה באתר בנייה. "התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת התומכת בטענתו", נכתב, ולכן נדחתה התביעה להחלת הצו. עם זאת הובהר, כי עצם החזקת רישיון קבלן כוח אדם אינה מספיקה כשלעצמה כדי לשלול תחולת הסכמים ענפיים.
מנגד, במספר רכיבים נפסק לטובת התובע. בית הדין זקף לחובת הנתבעת את אי-הבאתו לעדות של מנהל העבודה בשטח, "מתניה", שהיה בקשר עם התובע: "אי הבאת מר מתניה למתן עדות נזקפת לחובת הנתבעת", נקבע, בהתבסס על ההלכה כי הימנעות מהבאת עד רלוונטי מעוררת חשד שעדותו הייתה פוגעת בגרסת הצד שנמנע מהבאתו. משלא הציגה הנתבעת הודעה בכתב על תנאי העסקה או הסכם עבודה, חויבה בפיצוי של 3,500 ש"ח לפי חוק הודעה לעובד.
אשר לשעות הנוספות - אין חולק כי התובע עבד בהן, והנתבעת אף שלחה לו בעבר המחאה על חשבון ההפרשים. בית הדין קיבל את תחשיב השעות של התובע (402 שעות נוספות), אך חישב אותן לפי השכר האמיתי של כ-31.5 ש"ח לשעה ולא לפי 50 ש"ח, ופסק גמול של 4,733.55 ש"ח. עוד נפסקו לתובע 1,024 ש"ח דמי מחלה, 768 ש"ח פדיון חופשה שנתית ו-1,346 ש"ח פיצוי חלף הפקדות פנסיוניות - סה"כ כ-11,371 ש"ח.
יתר הרכיבים - דמי חגים, התשלום עבור ימי המלחמה והשלמת פיצויי פיטורים - נדחו, בין היתר בשל "הרחבת חזית אסורה" והיעדר הוכחה. גם טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת נדחתה, משזו לא עלתה בזמן אמת. נוכח הפער בין הסכום שנתבע לזה שנפסק, ובשים לב לכך שב"כ התובע החזיר המחאה קודמת ששלחה הנתבעת ורשם עליה "מבוטל", קבע בית הדין כי כל צד יישא בהוצאותיו. לצדדים שמורה זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. בפסיקה עדכנית ניתן לקרוא על מקרה דומה של פועלי ניקיון שטענו לתשלום במזומן מעבר לתלוש, וכן על עובד שסירב לדווח על שעות עבודתו והפסיד את רוב תביעתו.
