העובדות ------------ מרים רייבמן (להלן: "העובדת") עבדה במשך 7 שנים ביפעת המרכז למידע תקשורתי בע"מ (להלן: "המעבידה"), חברה העוסקת באספקת מידע תקשורתי, עד לפיטוריה באוקטובר 2008. לטענתה, פיטוריה קשורים לתלונות שהגישה בעניין הפרשות בחסר לקרן הפנסיה שלה. המעבידה הכחישה וטענה, שהעובדת פוטרה כחלק מתוכנית קיצוצים כללית. בעוד העובדת שוהה בביתה בחופשת מחלה, רגלה מגובסת והיא חסרת יכולת תנועה, הגיעו לביתה שני נציגי המעבידה. לאחר שיחה קצרה, שתוכנה שנוי במחלוקת, מסרו לידה מכתב פיטורים, שהוכן מראש. העובדת הגישה תביעה כספית שעילתה המרכזית פיטורים שלא כדין, וכן עילות תביעה נוספות. פסק הדין --------------- המעבידה הסבירה את אופן הפיטורים החריג הזה בכך, שבמהלך ספטמבר 2008 התקבלה אצלה החלטה על צמצום בתקני המחלקה בה עבדה העובדת, וזאת כחלק מקיצוצים והתייעלות שערכה בכל מחלוקותיה. במקרה דנן, מדובר בפיטורים שלא כדין, בשל הפרת זכות השימוע ובשל אי מילוי חובת ההגינות בה חב כל מעסיק לעובדיו. ראשית המעבידה מודה, כי ימים ספורים לאחר ששברה העובדת את רגלה, ובעוד העובדת בביתה בחופשת מחלה, החליטה לקצץ חלק משמעותי ממשרתה של העובדת, כמו גם משכרה. המעבידה כלל לא טענה שהתכוונה לקיים שימוע קודם לקיצוץ המשמעותי הזה בשכר העובדת. היא אפילו לא המתינה לקיום פגישה פנים מול פנים כדי להודיע לעובדת על החלטתה. ההחלטה נמסרה לעובדת בשיחת טלפון, ימים ספורים לאחר תאונה שארעה לה. נקבע, כי בדיוק כפי ששיחת טלפון אינה דרך נאותה לסיים יחסי עבודה, כך שיחת טלפון אינה דרך נאותה להודיע לעובדת על החלטה שהתקבלה לקצץ 30% במשכורתה, במיוחד כשמדובר בעובדת שרק החלה להתאושש מתאונה שריתקה אותה למיטתה. שנית, חובות ההגינות, המידתיות ותום הלב מחייבות כל מעביד להימנע ככל הניתן מביצוע שימוע לקראת פיטורים בעת שהעובד שוהה בביתו בחופשת מחלה. זאת במיוחד כשמדובר בעובד בעל ותק של שנים רבות במקום העבודה, שמצוי בחופשת מחלה קצרה באופן יחסי, ובמעביד גדול המעסיק עובדים רבים. כך אף לגבי ההחלטה הסופית בדבר פיטוריו של עובד שכזה, לאחר הליך שימוע. ראוי לדחות אותה במידת הניתן עד להחלמת העובד ושובו לעבודה. בנסיבות המקרה, ברור שההודעה הטלפונית לעובדת על קיצוץ בהיקף משרתה, ובהמשכה ה"משלחת" שיצאה לביתה בעודה בחופשת מחלה, מצוידת במכתב פיטורים שהוכן מראש "בשל הקיצוצים", יכלו לחכות שבועיים או שלושה עד להחלמתה של העובדת. עצם העובדה שנציגי המעבידה הגיעו לביתה של העובדת כשהם מצוידים במכתב הפיטורים, מעידה על כך שלא הייתה להם נכונות של אמת לשמוע את העובדת, ולשקול את עמדתם לאחר השימוע. הכנת מכתב פיטורים מראש היא ראיה חזקה לחוסר נכונות לשמוע את העובדת וליתן משקל כלשהו למה שתאמר, בטרם תתקבל החלטה סופית. לאור האמור לעיל, איננו רואים צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה מה בדיוק נאמר באותה שיחה בביתה של העובדת, וספציפית במחלוקת האם אכן ויתרה העובדת באותה שיחה על זכותה לשימוע, אם לאו. הנטל להוכיח שהעובד ויתר על זכותו לשימוע מוטל על המעבידה, שלא עמדה בנטל זה. העובדת ניסתה להוכיח שהסיבה האמיתית לפיטוריה נעוצה בחשיפת אי-סדרים בהפרשות לקופות הגמל של עובדי החברה בניגוד לחוק. טענות אלה הכחישה המעבידה, וזוהי גם מסקנת בית הדין. המעבידה לא הוכיחה חסר כלשהו בהפרשות הכספים לקופת הגמל שלה או של עובדים אחרים במעבידה. המעבידה כשלה מלהוכיח באופן חד משמעי שהסיבה לפיטורי העובדת הייתה נעוצה בתכנית קיצוצי כוח אדם כוללת או בתוכנית קיצוצים ספציפית. החובות המוטלות על מעסיקים בהקשר להחלטה הרגישה ביותר של פיטורים, ובוודאי החלטה על פיטורי עובדת ותיקה ומבוגרת כמו במקרה שלפנינו, הן חובות שלובות של פרוצדורה ומהות. אף כאשר בית הדין שוקל את הסעד בגין הפרתן, ראוי לבחון את המכלול. העובדת, אשת מקצוע מסורה, שירתה את המעבידה במשך 7 שנים תמימות. לא שמענו מהמעבידה כל טרוניה, ולו הקטנה ביותר, על איכות עבודתה. תהא הסיבה לפיטוריה אשר תהא, היא הייתה זכאית שינהגו בה אחרת. כך במיוחד בהינתן שבמועד פיטוריה מלאו לה 58 שנים, גיל שבו כידוע קשה הרבה יותר למצוא מקום עבודה חלופי. אין להשלים עם מצב שבו מגיע מעביד לביתה של עובדת ותיקה, השוהה בביתה בחופשת מחלה, עם מכתב פיטורים מוכן בכיס. על אחת כמה וכמה שעה שעסקינן במעביד גדול, שפועלת בו מחלקת משאבי אנוש מסודרת, שיש להניח שהיא מקבלת ייעוץ משפטי מסודר בכל הנוגע לפיטורים. בית הדין קיבל את התביעה וקבע, כי המעבידה תשלם לעובדת פיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 49,000 ש"ח; השלמת פיצויי פיטורים בסך 13,521 ש"ח; השלמת הפרשות לקרן פנסיה בסך 600 ש"ח, והוצאות בסך 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. (*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".