התובעת והנתבע הנם יהודים, תושבי ישראל ואזרחיה, וכשרים להינשא כדת משה וישראל. הם נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1987. לאחר שובם ארצה, הם נרשמו במשרד הפנים כנשואים עפ"י תעודת הנישואין הקפריסאית, ובנוסף נישאו בארץ בטקס קידושין פרטי ע"י רב רפורמי.

בשנת 2000, הגישה התובעת תביעת מזונות לה ולבתה הקטינה. הנתבע חויב במזונות הקטינה בסך 2,500 ש"ח ובמזונות התובעת בסך 5,000 ש"ח לחודש עד ליום 12.2.03 – היום בו הצהיר ביה"ד הרבני, כי הצדדים אינם נשואים זל"ז כדת משה וישראל.

הצדדים ערערו על פסה"ד המקורי למזונות, וניתן פסה"ד בערעור. התיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לקביעת משך תוקפו של החיוב במזונות האשה. כנגד ההחלטה בבית הדין הרבני הגישה התובעת עתירה לבג"ץ. החלטה זו כונתה ע"י בית המשפט בשם "הלכת פלונית".

לטענת התובעת, עפ"י הלכת פלונית, הפרמטר לקביעת מועד סיום החבות במזונות אינו מועד "יבש" של פרידה או גירושין או התרת נישואין, אלא פרמטר של "יכולת" מצד אחד ו"נזקקות" מצד שני.

בית המשפט קבע כי על פי ההלכה הפסוקה, חובת המזונות תחול גם לאחר פרידת הצדדים, וזאת גם אם אין הסכם מפורש ביניהם "ובלבד שהדבר נדרש על-פי היושר וההגינות ותחושת הצדק..." קביעה זו יפה, לא רק בין ידועים בציבור, אלא גם בין בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים.

בפרשת פלונית, פתח ביהמ"ש העליון לרווחה את השער לעילה חדשה (שניצניה אמנם הנצו קודם לכן) והיא עילת המזונות ה"אזרחיים". אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת תשלום מזונות לתובעת עד למועד בו הותרו הנישואין. השאלה היא האם יש לחייב את הנתבע בתשלום מזונות לתובעת ממועד התרת הנישואין והלאה, ועד מתי.

יודגש, כי פיתוח הזכות למזונות "אזרחיים" מיועד (על פי פרשת פלונית) אך ורק לאותם זוגות לגביהם לא נוצר סטטוס של נישואין על פי המשפט העברי.

מהמסכת העובדתית במקרה הנדון, עולה כי הצדדים חיו כנשואים פרק זמן לא מבוטל של 13 שנים. התובע עבד כעצמאי והכנסתו עמדה אז, ע"ס 58,200 ש"ח לחודש. התובעת לא פיתחה קריירה משל עצמה, ועבדה אך ורק כמזכירה במשרדו של הנתבע. הנתבע זן את התובעת במהלך כל חייהם המשותפים וסיפק לה רמת חיים גבוהה. הסכסוך בין הצדדים פרץ כתוצאה מקשרים שקשר הנתבע עם אשה אחרת.

חייהם המשותפים של הצדדים יצרו מצב עובדתי של תלות כלכלית ברורה של התובעת בנתבע. במהלך החיים המשותפים, התובעת לא פיתחה כל עצמאות כלכלית, וסמכה לחלוטין על כלכלתו של הנתבע. גם אם יכלה התובעת לפתח את כישוריה לאחר שנישאה, הרי שוויתרה על כך, ובחרה לסייע לנתבע, ולעבוד כמזכירה במשרדו.

התוצאה היא, כי יש מקום לפסיקת מזונות לתובעת גם לאחר התרת הנישואים, לתקופת מה, לצורך שיקומה.

בנסיבות אלה, הוערכה תקופת השיקום של התובעת, במהלכה על הנתבע לשאת במזונותיה, תארך לא פחות מחמש שנים. נקבע כי הנתבע ישלם עבור מזונות התובעת סך של 5,000 ש"ח לחודש למשך 5 שנים, בנוסף למזונות עבור הקטינה בסך 2,500 ש"ח לחודש.