הצהרתו של עו"ד יורם הכהן, ראש הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים, כי המצב בישראל, מבחינת ההגנה על הפרטיות - טוב יותר מזה הקיים בארה"ב, אינה סיבה להירגעות ולשאננות, לפחות לא של כותב מדור זה.

אי אפשר שלא לקשור את ההגנה על הפרטיות בעולם הממוחשב, עם הפרטיות בעולם הפיסי, בעולם המידע שלא בהכרח מגיע לאינטרנט. חיסיון מידע ושמירה על מידע רגיש, לא היו מעולם הצד החזק שלנו - כמדינה קטנה, צפופה, שבה הכל מכירים את הכל. נסו לעמוד בתור לקופת חולים, בבית מרקחת, או ליד מכשיר הכספומט.

השלטים שנתלו באחרונה, המבקשים לשמור על פרטיותם של המקבלים שירות - הנם בגדר המלצה בלבד. שכנך לתור, שממתין שתסיים, כדי לקבל את השירות שהוא רוצה, מאזין ויודע אילו תרופות אתה לוקח, אילו בעיות מטרידות את רעייתך, ואם יש לו ראייה חדה - הוא גם יידע כמה כסף יש לך, או אין לך, בבנק.

אנחנו מדינה של מציצנים, של תולעי מדורי רכילות וסיפורים מסביב - כי את החדשות הקשות והגדולות, אנחנו שומעים ויודעים כל חצי שעה. לאן הלכה בר רפאלי עם בן זוגה הכוכב, ועם מי אכל צהריים שמעון פרס – מהווים פרטי מידע חמים ביותר, שכל אחד קורא, בין אם הוא מודה שזה מעניין אותו, או לא. תעשיית יחסי הציבור סביב מדורי "ראיתי שמעתי", היא אחד הענפים היותר פורחים במקצוע זה. כל אלו מהווים קו ישיר לתופעות עליהם מדבר עו"ד הכהן. המשימה שהוטלה עליו היא אינה פשוטה: הקמת הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע.

הסכנה החמורה ביותר בחדירה לפרטיות של האדם, היא המידע שנאגר עליו אצל הרשויות השונות, השלטונות, ושאר הגופים אוספי המידע. אחד מענפי ה-IT היותר מרתקים והצומחים, הוא הבינה העסקית, ה-BI. הוא יכול לשמש לאיסוף מידע שיווקי מסחרי, לגיטימי, ולהיות מודיעין עסקי, כזה הקביל בגבולות המוכרים. אבל, הוא גם יכול לשמש כר בלתי נדלה למידע על פרטים, קבוצות ואוכלוסיות שונות. במגזרים המסחריים, בענפי השירותים, יש מקום להאמין לחברות הגדולות, כאשר הן טוענות כי המידע שהן אוספות הוא אינו פרטני, למרות שיש להן את היכולת לעשות זאת.

אבל המדאיג יותר הוא המידע האצור וצבור אצל השלטונות. החל מאחרון הפקידים במס הכנסה, ועד לדרג הבכיר של משרד הבריאות, מס הכנסה ודומיהם. מדינת ישראל היא עדיין מדינה ביורוקרטית, שמעורבות הממשלה בתחומים רבים בה, היא מהגבוהות בעולם. הממשלה מעורבת ברגולציות בתחום הפיננסי, בתחום התקשורת, בתחום הצרכני קמעונאי ועוד.

בשלטון ריכוזי, שצריך להפעיל מפקחים ושוטרים על פעולות רבות, המידע הוא המשאב היקר ביותר. איסוף המידע הוא התחלתו של התהליך המסוכן, מפניו אמורה הרשות להגן עלינו האזרחים. רשות יכולה לאגור מידע עלינו, ולעיתים היא צריכה לדעת את הדברים הכי אינטימיים.

אבל, עליה להיות ערוכה - פיסית וגם תרבותית-ארגונית, לשמור שהמידע הזה לא ידלוף. וכאן אנחנו נמצאים במצב לא טוב, לפחות על פי תחושת הציבור. תרבות החפיף, ה"סמוך" ו"לי זה לא יקרה". לכל אלו אפשר להוסיף את המגמה העולמית: המלחמה בטרור. בשם ערך קדוש זה, בוש ואנשיו מוכנים לחתום על חוקים ותקנות דרקוניים, אשר רומסים עד תום את הערך האמריקני המקודש, של פרטיות.

אמריקה, שמיליוני אזרחיה לא יודעים מה זו תעודת זהות, נדרשים להתפשט בשדה התעופה. הם נוכחים לדעת, שיותר מדי פרטים אישיים נמצאים על גבי כרטיס הטיסה התמים שהם קנו, ואלו מגיעים לידי שלטונות הביטחון. ישראל, שבה תודעת הביטחון חמורה הרבה יותר, היא המדינה היחידה בעולם, שבה האזרח צריך להוכיח כל בוקר שהוא זה הוא, ולא מתחזה לאחר. אפילו תעודת הזהות, שהיתה פעם המקור לזיהוי אמין, כבר הפסיקה מזמן לשמש אסמכתא. מזייפים אותה בלי סוף, ובעזרתה מבצעים אינסוף פעולות בשמך, או בשם כרטיס האשראי שלך. דווקא מוסדות הביטחון הרשמיים של ישראל - השב"כ והמוסד, מגלים רגישות עליונה בכל מה שקשור לשמירה על הפרטיות. המשטרה, שאמורה לפקח על החוקים להגנה על הפרט, ולכבדם - כבר נתפסה לא פעם בביצוע האזנות סתר בלתי חוקיות.

הפרטים הרגישים ביותר על אישים, פוליטיקאים וסתם אזרחים - חשופים לעין כל. פגיעה בפרטיות היא היום פעולה קלה, שכל ילד יכול לעשות, בזכות הפס הרחב והאינטרנט הזמין.

כל אחד מאיתנו מקבל מיילים או עלוני פרסום אליו הביתה, מגורמים שמעולם לא היה בקשר איתם. אפילו איחולי מזל טוב ליום ההולדת, בצירוף הצעה מסחרית יפה, מעוררים לפעמים שאלות: מהיכן הם יודעים? מאגרי המידע כפופים אומנם לחוקים שונים, בין היתר החוק שחוקק בנושא בשנת 1981, אבל כמו הרבה חוקים, קשה מאוד לאכוף אותו.

קשה מאוד להוכיח שאכן נעברה עבירה ולנצח בבתי משפט. המקרים הלא רבים שהגיעו לערכאות, היו קיצוניים. יש הרבה מאוד סיפורים קטנים של הפרות הפרטיות, גם אם בתום לב, שכלל אינם מגיעים לידי תלונה, או חקירה. אמון האזרחים בשלטון החוק נמצא בשפל. יש הסכמה שידיה של המשטרה עמוסות עבודה, היא כבר אינה מטפלת בסתם גניבת רכב, או איום ברצח חד פעמי עליך, אם אתה לא "אישיות" מוכרת. איך אפשר לצפות ממנה שתאכוף את חוקי הגנת הפרטיות? מבין כל הדאגות שעולות מהדיון בהגנה על הפרטיות, העובדה של חוסר אמון ברשויות האכיפה, היא המדאיגה ביותר.

שורה תחתונה: הקמת הרשות ופעילותו של עו"ד הכהן הן פעולות מבורכות, וצריך לעשות הכל על מנת שהוא יצליח בתפקידו החדש. אבל בסופו של דבר, המדובר בטיפה בים. דרושה הסכמה כוללת, חינוך וקודי תרבות חדשים, אשר יעקרו את התופעה מהשורש, ולכל הפחות יקטינו את מימדיה. פעולות אלו הן הערובה לשינוי דרסטי במצב.