שר התקשורת, אריאל אטיאס, הצטייר עד כה כמי שהצליח להתחבב על ההמונים, במלחמתו בענקיות התקשורת והמונופולים. ההמונים לא אוהבים מונופולים, ההמונים מפחדים ממפלצות שחולבות את כספיהם חדשות לבקרים, תמורת שירותים חיוניים שהם מקבלים. ההמונים יודעים היטב, שתחרות בשוק היא דבר טוב, למרות שבפועל - בישראל היא אינה קיימת. חברות התקשורת והסלולר, כמו הבנקים ועוד כמה תאגידים, חולקות ביניהם את השליטה בשוק.

אבל שר התקשורת עלול לפספס את האהדה הסמויה שממנה הוא נהנה, למרות שיוכו המפלגתי, אם לא יידע לעצור באדום. בשבוע שעבר דווח בכלי התקשורת, כי אטיאס מתכוון להצטרף לעמיתו לסיעה ח"כ אריאל כהן, ולצאת ביוזמות חקיקה רגולטוריות, שמשמעותן הטלת הגבלות על כל מה שמוצג באינטרנט. ח"כ כהן דורש בהצעת חוק שהגיש, כי ספקיות האינטרנט תחסומנה אתרי פורנו מפני ילדים. עכשיו מסתבר שזה לא רק פורנוגרפיה, אלא גם אתרים שמשדרים תכנים אלימים והימורים. אף אחד לא יעצור את הרב אטיאס, שיתייעץ עם הרב עובדיה יוסף, וההמשך צפוי להיות ידוע.

ההצעה דורשת "זיהוי פיסי" של הגולש על ידי אמצעים אלקטרונים או ביומטריים, כאשר האחריות לכך תוטל על ספקיות האינטרנט. השר אטיאס מרחיק לכת: הוא דורש את הגבלת הגישה באופן פיסי לאותם אתרים "בעייתיים". כלומר שאם גולש צעיר יחליט שהוא דווקא רוצה לראות "תוכן לא ראוי" – הוא יקבל מסך שחור.

שתי ההצעות האלו משני חברי כנסת, שהזהות הפוליטית שלהם ממש אינה מקרית, הן מסוכנות לא פחות מהסכנות האמיתיות האורבות לגולשים ברשת. בכל העולם, רשת האינטרנט מהווה מדד בסיסי לאופי של משטרים דמוקרטיים, והיא סרגל מבחן למשטרים לא-דמוקרטים, שרוצים להיראות כאילו חופשיים, אבל בפועל עושים הכל כדי לטרפד את חופש היצירה, הדיבור והתרבות.

אם מדינת ישראל תטיל הגבלות שכאלו, ותהינה הסיבות אשר תהיינה - ואין מחלוקת כי הרשת היא מסוכנת לפעמים, היא תצטרף לרשימה ארוכה של מדינות שנחשבות למפותחות, אבל מסומנות בגוון אדום בוהק בקרב משקיעים, מנהיגים ובעיקר משקיעים זרים. סין היא דוגמה בולטת לכך: שם רודפים אחר גולשים, בגלל שהם "נאורים מדי" לטעמו של השלטון, והם, הגולשים - לוקחים את האינטרנט, סמל החופש וסמל הכפר הגלובלי המודרני, לכיוונים "לא רצויים".

סין אינה היחידה. יש מדינות רבות במזרח אסיה ובשאר העולם, שכלל לא מאפשרות אינטרנט חופשי. כשמדברים בסין ובמדינות אלו על מנוע צמיחה, לוקחים בחשבון את יכולתו של השליט לשים יד על התשתיות העוברות במדינתו, ולהחשיך אותן. ישראל, נכון להיום, היא מדינה נאורה ומתקדמת, בכל מה שקשור לאינטרנט, והיא אינה סין, הודו ואפילו לא וייטנאם. אם לשרשרת המכשולים הטבעיים - המצב הביטחוני והכלכלי - שעומדים בפני כל משקיע פוטנציאלי, בבואו להשקיע בישראל, ייתווסף המכשול של חשש מרגולציה על שימוש באתרים, זה עלול לעלות לנו ביוקר.

שלא תהיה אי הבנה: האינטרנט אכן מאפשר גישה לכל סוגי הפושעים, הרמאים והנוכלים שקיימים בעולם האמיתי שהבינו שיש להם זירה חדשה לפעולה – העולם הווירטואלי. אבל פיקוח נכון על הילדים והנוער מתחיל קודם כל מהבית, אצל ההורים. הדרך בעזרתה אטיאס וחברו לסיעה רוצים לעצור את האסונות, בדומה להצעתו של ח"כ אברהם רביץ, היא דרך לא נכונה, לכל הדעות. צפייה בתכנים לא ראויים, כפי שמגישי ההצעה מציעים, היא בעיה מורכבת. מדובר בסופו של דבר, בבני נוער, קטינים, שהאחריות הראשית לגבי מה הם יצפו, אילו מסרים תרבותיים הם יספגו - מוטלת על הוריהם ורק עליהם. תפקידם של ההורים הוא ללמוד ולהכיר את הסכנות שיש באינטרנט, בדיוק כמו שהם ערים לסכנות ברחוב האמיתי. תפקידם להטיל את ההגבלות המתבקשות על ילדם, בדרכים שרק הם יודעים להתמודד איתו. שום חוק, תקנות או התעמתות עם ספקיות האינטרנט - לא יועילו.

אמצעי הבקרה והזיהוי עליהם דיברו יוזמי החוקים, הם אכן פתרונות ראויים, אבל לא במסגרת חקיקה וכפייה, אלא על ידי הסדרה עצמית, הסברה ושיתוף פעולה. בחודשים האחרונים יש התעוררות של גופים אזרחיים, לצד ארגוני חינוך והסברה, שלקחו על עצמם את נושא החדרת המודעות ברשת. אטיאס וחבריו צריכים לתת להם לעשות את העבודה, ובישיבות הממשלה, לדרוש מעמיתם, השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, שיורה למפכ"ל החדש שלו לשים את נושא מניעת העבריינות ברשת בראש סדר העדיפויות שלו, וכך לרדוף אחר סוטים ורמאים ביתר יעילות. הצעות החוק של אנשי ש"ס מסירות למעשה את האחריות מהמשטרה ומההורים ומנסות להישען על משענת לא יציבה של חוק, שאיש לא יוכל לאכוף אותו.