קנית דירה יד שנייה? האם יש לך עדיין אחריות קבלן?
ניסיון של חברות קבלניות להתנער מאחריותן על כשלים בדירה שזה עתה רכשתם, הן ענין שבשגרה בישראל, אבל מה קורה כשהדירה שרכשת היא לא דירה מהקבלן אלא דירה מיד שנייה, האם עדיין הקבלן אחראי לתקן את הכשלים בדירה? נושא זה נדון לאחרונה בבית המשפט השלום בתל אביב.
תחילתו של הסיפור בשנת 2015 כאשר התובעת קיבלה בחודש יולי את דירת הדופלקס בעיר חולון שנרכשה על ידה. בתביעה שהגישה רוכשת הדירה כנגד חברת נאות מזרחי מקבוצת מזרחי ובניו. התובעת עתרה לפיצוי של 157 אלף שקל בגין נזקי ליקויי בנייה שנגרמו בדירה שנבנתה ע"י הנתבעת.
מהנדס מומחה אשר בדק את הדירה מצא כי עלות הליקויים מסתכמת ב-122 אלף שקל. בנוסף, לצורך תיקון הליקויים יהא על הנתבעת לממן לה עלויות בגין שהייה בבית מלון במהלך תקופת התיקון, לרבות עלויות אחסון והובלה, בעלות של 15 אלף שקל.
כמו כן, התובעת טענה כי נגרמה לה עגמת נפש, אי נוחות, הטרחה מיוחדת, צורך לפנות לעורכי דין ומומחים, הפסד ימי עבודה, ניקיון, מניעת הנאה מהדירה שרכשה, שמוערכת בנזק של 20 אלף שקל.
- המחלוקת החלה ברשת, והדיון בה יוכרע בירושלים
- ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת ציינה כי פנתה לנתבעת מאז מסירת הדירה מספר פעמים רב ודרשה כי זו תפעל לתקן את הליקויים, לדבריה, לנתבעת ניתנו הזדמנויות למכביר לבצע תיקונים בדירתה, ואולם היא ביצעה רק תיקונים קוסמטיים כושלים ובלתי מקצועיים של הליקויים שחזרו על עצמם, תוך התכחשותה והתעלמותה מהליקויים.
מנגד, הנתבעת עתרה לדחות את התביעה כנגד. לדבריה, התובעת רכשה דירת יד שנייה של דירה קיימת שלא נרכשה מהנתבעת. לדבריה, הבניין והדירה קיבלו טופס 4 כבר בשנת 2014 ותקופת האחריות ככל שהייתה כזו הסתיימה זה מכבר.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת הצהירה במסגרת הסכם המכר שאין לה כל טענות ביחס לממכר והיא מוותרת על כל טענת אי התאמה ביחס לדירה ולבניין. לטענת הנתבעת, אין מדובר בתביעה לפי חוק המכר דירות והתביעה כפי שנוסחה דינה להידחות.
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
לטענת חברת נאות מזרחי, מדובר בתביעה נזיקית אשר הנתבעת מכחישה חבות לתיקון בגינה. הנתבעת הדגישה שההגנות לקונה מקבלן אינן חלות על התובעת. עוד נטען שאין לחייב קבלן בתיקון דירה שנרכשה כיד שנייה כאשר מחירה גילם את מצבה בפועל.
התביעה התיישנה
כמו כן, טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה ולא ניתן לתבוע בגינה וכי כעת, לאחר למעלה מ-7 שנים התובעת מבקשת להגיש תביעתה ובמיוחד בשים לב שתקופת האחריות לפי חוק המכר (דירות), הסתיימה, כך ש"זוהי אינה בכל מקרה תביעה לפי חוק המכר כי אם לכל היותר תביעה נזיקית" ומשכזו, התביעה כפי שנוסחה-דינה דחייה".
עוד טענה הנתבעת לשיהוי. לדבריה, אף אם ייקבע כי התביעה לא התיישנה הרי שזו הוגשה בשיהוי. הנתבעת ציינה כי היא פעלה בצורה מקצועית לתיקון הליקויים לשביעות רצון התובעת, ומאז לא יידעה התובעת את הנתבעת אודות ליקויים נוספים. כעת לטענתה, מגישה התובעת בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי ללא כל הסבר לשיהוי בתביעתה ולאור העובדה שתקופת האחריות ע"פ חוק המכר הסתיימה וללא שניתנה לה הזדמנות ראויה לתקן.
השאלה המשפטית
בית המשפט היה צריך להכריע בשתי שאלות, האם התובעת, אליה התייחסה הנתבעת כרוכשת יד שנייה זכאית לפיצוי בגין ליקויים בדירה? ובהנחה שהנתבעת אחראית לתיקון ליקויים, מה הסכום בו יש לחייבה בגין התביעה?
השופט אביים ברקאי קבע כי התובעת הגיעה למשרדי הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה מהנתבעת. בסופו של יום ובעקבות פניה זו רכשה דירה שהייתה רשומה על שם הבת של בעלי הנתבעת ואחותו של סמנכ"ל הנתבעת אשר העיד מטעמה.
בנוסף, הסכם המכר כלל המחאת זכויות הרוכשת כלפי החברה הקבלנית, קרי כלפי הנתבעת. מכאן, ממילא קיימת לתובעת זכות לדרוש קבלת הדירה ללא ליקויים.
השופט קבע כי "הסכם המכר בין התובעת לבין הבת, גב' אפרת אזואלוס כלל הוראה לפיה המוכרת "מסבה לקונה את מלוא זכויותיה מול הקבלן, לרבות בגין אחריות הקבלן לפי חוק המכר (דירות)". בנסיבות אלו הרי שבוודאי שלתובעת זכות התביעה והיריבות כנגד הנתבעת מכוח עילה חוזית. יתרה מכך, גם ללא קיומה של תניה מפורשת בהסכם, ההנחה היא, שהרוכש המקורי המחה את זכות התביעה לקונה המשנה".
בנוסף ציין השופט ברקאי כי מדובר במקרה מיוחד בו התובעת לא רכשה "במקרה" את הדירה מרוכשת קודמת. "הרכישה הייתה בעקבות ובשל פניה אל הנתבעת עצמה. וכך התובעת הגיעה למשרדי הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה מהנתבעת. בסופו של יום ובעקבות פניה זו רכשה דירה שהייתה רשומה על שם הבת של בעלי הנתבעת ואחותו של סמנכ"ל הנתבעת אשר העיד מטעמה. מסירת הדירה נעשתה ישירות אל התובעת.
"סוגית אחריותו של "מוכר" כהגדרתו בחוק המכר (דירות), כלפי קונה משנה, קרי, מי שרכש את הדירה מהרוכש המקורי, מעוררת שאלות עיוניות נכבדות, ברי כי המוכר אינו יכול להיתבע פעמיים בגין אותה אי התאמה – פעם על ידי הרוכש המקורי ופעם על ידי רוכש המשנה. אולם, אחריותו של המוכר עומדת בעינה בכל אחת משתי האפשרויות הבאות: כלפי הרוכש המקורי (גם אם זה העביר את זכויותיו בדירה לאחר הגשת התביעה), או כלפי רוכש המשנה, מקום בו הרוכש המקורי לא הגיש תביעה בגין אי ההתאמה"
השופט ציין כי כבר נקבע כי אף ללא התניה מפורשת, חלה החובה בהתאם לחוק המכר (דירות). "בהסכם נקבע במפורש כי המוכרת מעבירה את כל זכויותיה כלפי הנתבעת לרבות כל זכות תביעה על פי הסכם הקומבינציה וחוק המכר (דירות). גם בהיעדר תניה מפורשת כגון דא, ההנחה היא, שהרוכש המקורי המחה את זכות התביעה לקונה המשנה. לקונה המשנה יש עילת תביעה נזיקית כלפי המוכר, שהרי למוכר יש חובת זהירות גם כלפי קונה המשנה"
לשאת במלוא הנזק
השופט אביים ברקאי פסק כי "על הנתבעת לצפות לשאת בתשלום הליקויים והנזקים בדירה כל תקופת האחריות והבדק גם במצב בו הדירה נמכרה לרוכש שלישי. מכירת הדירה לרוכש "יד שניה" אינה פוטרת את הקבלן מאחריות לטיבה ולליקויים שבה. אחריותה של הנתבעת לתיקון נזקים וליקויים שנתגלו בנכס בוודאי אינה "מתאדה" ונעלמת עם מכירתו של הנכס לצדדים אחרים".
האינטרס הציבורי מחייב את הקבלן לשאת באחריותו
השופט קבע כי "האינטרס הציבורי מחייב את הקבלן לשאת באחריותו שנתחייב ע"פ הדין ולפצות את הרוכש . זאת בין אם מדובר ברוכש יד שנייה או שלישית בגין הנזקים והליקויים שנתגלו בנכס בתקופת האחריות.
"השיקול, העומד ביסוד הטלת אחריות על הנתבעת הוא, כי מכירת דירה על ידי מי שקנה דירה ממוכר, כמוגדר בסעיף 1 לחוק המכר, אינה משפיעה על הקצאת הסיכונים.
"למוכר אין ציפייה סבירה להיפטר מאחריותו אך בשל כך שהקונה מכר הדירה לאחר. גישה אחרת תגרע מן התמריץ למכור דירות, אשר אינן לוקות באי התאמה. אינטרס הציבור מחייב, כי המוכר ישא באחריות לנזקים ולא הקונה, שכן המוכר הנו במעמד קרוב יותר לעריכת ביטוח. חיוב מוכר, בתיקון ליקויי הבניה או בתשלום פיצוי, יתמרץ המוכר להקפיד על בנייה נאותה בהתאם לתקנות ולתקנים הרלוונטיים. החלופה האחרת הנה הטלת ההוצאות על הקונה"
השופט קבע כי הנתבעת אחראית לפצות את התובעת בגין הליקויים והנזקים שנגרמו לדירתה. לגבי גובה הפיצוי ציין השופט כי במסגרת ההליך מונה המהנדס ושמאי המקרקעין יעקב מרזוק, כמומחה מטעם בית המשפט. השופט ציין כי מומחה בית המשפט הוא בגדר ידו הארוכה ושליחו המקצועי של היושב בדין. כבר נקבע בפסיקה כי "מומחה מטעם בית המשפט משמש כידו הארוכה של בית המשפט, וכי סטייה מחוות דעתו תיעשה אך במקרים חריגים ובמשורה".
חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט, קבעה כי עלות הנזקים שנגרמו לנכס הם בסך 85 אלף שקל. עוד קבע מומחה בית המשפט כי משך זמן התיקונים ייערך כחודש ימים ומשכך העמיד את עלות הדיור החלופי על סך של 15 אלף שקל + מע"מ. השופט קבע כי "לאור ההלכה הנוהגת ביחס לממצאי מומחה בית המשפט – הרי יש לקבל את מסקנותיו ולחייב את הנתבעת בסכומים הנקובים בחוות הדעת, על סך 102 אלף שקל.
טענות הנתבעת נדחות אך אין לקבוע פיצוי בגין עגמת נפש
השופט קבע כי "איני מקל ראש בטרחה וצער של התובעת ולצד זאת לא מצאתי שבנסיבות העניין מדובר בטרחה, צער ועגמת נפש שיש בהם כדי להביא לפיצוי כספי נפרד ונוסף לפיצוי בגין ליקויי הבניה".
השופט ברקאי דחה את טענת חברת נאות מזרחי, הנתבעת, כי הדירה נמכרה לתובעת ע"י צד ג' ונרכשה ע"י התובעת כאשר היא כבר בנויה. ולכן לדברי הנתבעת, הקונה ביצעה שינויים בדירה המשחררים אותה מכל חבות. השופט קבע כי "אין מקום לקבל את טענות הנתבעת. התובעת רכשה את הדירה, לאחר שפנתה אל הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה בפרויקט והתנהלה כל העת אל מול הנתבעת ונציגיה. זאת ועוד, גם את העבודות והתיקונים השוטפים בדירה ערכה הנתבעת. וכך כאשר נשאלה התובעת אילו תיקונים בוצעו בדירה הפנתה ישירות אל הנתבעת".
כמו כן, דחה השופט את טענה הנתבעת כי יש התיישנות. הנתבעת טענה כי ההתיישנות נובעת מכך שהתובעת היא רוכשת דירה יד שנייה, כאשר הדירה נמסרה לרוכשת הראשונה בתחילת שנת 2014. מנגד, התובעת טענה בתצהיריה כי הדירה נמסרה לידיה בחודש יולי 2015 והתביעה הוגשה בחודש פברואר 2021 כך שטרם חלפו 7 שנים והתביעה לא התיישנה.
השופט ברקאי קבע כי "הסכם המכר נחתם בין הצדדים ביום 30.4.2015. הנתבעת לא העידה את אותה קונה ראשונה אשר כנטען נמסרה לה הדירה בתחילת שנת 2014. ויודגש אותה קונה היא אחותו של העד מטעם הנתבעת. בנקל ניתן היה לזמנה למתן עדות ואולם זאת לא נעשה. הנתבעת לא הוכיחה כי הדירה נמסרה בשנת 2014 לרוכש הראשון. גם אלי מזרחי, סמנכ"ל מטעם הנתבעת, הודה בפועל שהדירה נמסרה ישירות לתובעת".
השופט אביים ברקאי קבע כי "יש לקבל את טענת התובעת שקיבלה לידיה את החזקה בדירה לאחר המועד 30.4.2015 ובנסיבות אלו וודאי שהתביעה לא התיישנה משהוגשה בפברואר 2021 כך שטרם חלפו 7 שנים.
לגבי טענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה קבע השופט כי מההתנהלות בין הצדדים וכן פניות התובעת לביצוע תיקונים מלמדת שהתובעת כלל לא זנחה את טענותיה ומכאן שלא ניתן לקבוע כי התביעה הוגשה בשיהוי.
לגבי טענת הנתבעת לפיה המחיר בו נרכשה הדירה מגלם את מצבה בפועל ומכאן אין לחייב את הנתבעת בתיקון הליקויים, דחה השופט את הטענה הזו מכל וכל וקבע: "אין מקום לקבל טענה זו, הרי הנתבעת אחראית בכל מקרה לליקויים בדירה. כמו כן, אילו מחיר הדירה כלל ויתור על תיקון ליקויים, ממילא לא הייתה מוכרת הדירה (הבת של בעלי הנתבעת) מעבירה את זכויותיה כלפי הנתבעת. בנוסף, הטענה בדבר מחיר הדירה נטענה בעלמא ללא שנתמכה בראיות להוכחתה".
השופט דחה את טענת הנתבעת לפיה התובעת במסגרת הסכם המכר ויתרו על כלל טענותיהם ביחס למצב הממכר, וקבע: "החובות הסטטוטוריות החלות על הנתבעת כחברה שבנתה את הדירה, חובות מכוח חוק המכר (דירות), אינן מתאיינות כאשר מועברת הדירה מיד ליד. ובמילים פשוטות – רכישת הדירה כ"יד שניה" לא הכשירה בדיעבד את ליקויי הבניה בגינן הוגשה התביעה".
השופט אביים ברקאי קבע כי דין טענות הנתבעת להידחות ופסק כי הנתבעת תשלם פיצוי של 102 אלף שקל לתובעת, ובנוסף תשלם גם 10 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- 1.אלון 30/05/2023 11:42הגב לתגובה זובארה"ב הקבלן היה צריך לתת לה סכום שווה ערך לעוד דירה על שבע שנים של איומים, תביעות, בתי משפט, ולחיות בדירה עם בעיות כשכל שנייה מגיע חאפר "לתקן".
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
