קנית דירה יד שנייה? האם יש לך עדיין אחריות קבלן?
ניסיון של חברות קבלניות להתנער מאחריותן על כשלים בדירה שזה עתה רכשתם, הן ענין שבשגרה בישראל, אבל מה קורה כשהדירה שרכשת היא לא דירה מהקבלן אלא דירה מיד שנייה, האם עדיין הקבלן אחראי לתקן את הכשלים בדירה? נושא זה נדון לאחרונה בבית המשפט השלום בתל אביב.
תחילתו של הסיפור בשנת 2015 כאשר התובעת קיבלה בחודש יולי את דירת הדופלקס בעיר חולון שנרכשה על ידה. בתביעה שהגישה רוכשת הדירה כנגד חברת נאות מזרחי מקבוצת מזרחי ובניו. התובעת עתרה לפיצוי של 157 אלף שקל בגין נזקי ליקויי בנייה שנגרמו בדירה שנבנתה ע"י הנתבעת.
מהנדס מומחה אשר בדק את הדירה מצא כי עלות הליקויים מסתכמת ב-122 אלף שקל. בנוסף, לצורך תיקון הליקויים יהא על הנתבעת לממן לה עלויות בגין שהייה בבית מלון במהלך תקופת התיקון, לרבות עלויות אחסון והובלה, בעלות של 15 אלף שקל.
כמו כן, התובעת טענה כי נגרמה לה עגמת נפש, אי נוחות, הטרחה מיוחדת, צורך לפנות לעורכי דין ומומחים, הפסד ימי עבודה, ניקיון, מניעת הנאה מהדירה שרכשה, שמוערכת בנזק של 20 אלף שקל.
- המחלוקת החלה ברשת, והדיון בה יוכרע בירושלים
- ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת ציינה כי פנתה לנתבעת מאז מסירת הדירה מספר פעמים רב ודרשה כי זו תפעל לתקן את הליקויים, לדבריה, לנתבעת ניתנו הזדמנויות למכביר לבצע תיקונים בדירתה, ואולם היא ביצעה רק תיקונים קוסמטיים כושלים ובלתי מקצועיים של הליקויים שחזרו על עצמם, תוך התכחשותה והתעלמותה מהליקויים.
מנגד, הנתבעת עתרה לדחות את התביעה כנגד. לדבריה, התובעת רכשה דירת יד שנייה של דירה קיימת שלא נרכשה מהנתבעת. לדבריה, הבניין והדירה קיבלו טופס 4 כבר בשנת 2014 ותקופת האחריות ככל שהייתה כזו הסתיימה זה מכבר.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת הצהירה במסגרת הסכם המכר שאין לה כל טענות ביחס לממכר והיא מוותרת על כל טענת אי התאמה ביחס לדירה ולבניין. לטענת הנתבעת, אין מדובר בתביעה לפי חוק המכר דירות והתביעה כפי שנוסחה דינה להידחות.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
לטענת חברת נאות מזרחי, מדובר בתביעה נזיקית אשר הנתבעת מכחישה חבות לתיקון בגינה. הנתבעת הדגישה שההגנות לקונה מקבלן אינן חלות על התובעת. עוד נטען שאין לחייב קבלן בתיקון דירה שנרכשה כיד שנייה כאשר מחירה גילם את מצבה בפועל.
התביעה התיישנה
כמו כן, טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה ולא ניתן לתבוע בגינה וכי כעת, לאחר למעלה מ-7 שנים התובעת מבקשת להגיש תביעתה ובמיוחד בשים לב שתקופת האחריות לפי חוק המכר (דירות), הסתיימה, כך ש"זוהי אינה בכל מקרה תביעה לפי חוק המכר כי אם לכל היותר תביעה נזיקית" ומשכזו, התביעה כפי שנוסחה-דינה דחייה".
עוד טענה הנתבעת לשיהוי. לדבריה, אף אם ייקבע כי התביעה לא התיישנה הרי שזו הוגשה בשיהוי. הנתבעת ציינה כי היא פעלה בצורה מקצועית לתיקון הליקויים לשביעות רצון התובעת, ומאז לא יידעה התובעת את הנתבעת אודות ליקויים נוספים. כעת לטענתה, מגישה התובעת בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי ללא כל הסבר לשיהוי בתביעתה ולאור העובדה שתקופת האחריות ע"פ חוק המכר הסתיימה וללא שניתנה לה הזדמנות ראויה לתקן.
השאלה המשפטית
בית המשפט היה צריך להכריע בשתי שאלות, האם התובעת, אליה התייחסה הנתבעת כרוכשת יד שנייה זכאית לפיצוי בגין ליקויים בדירה? ובהנחה שהנתבעת אחראית לתיקון ליקויים, מה הסכום בו יש לחייבה בגין התביעה?
השופט אביים ברקאי קבע כי התובעת הגיעה למשרדי הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה מהנתבעת. בסופו של יום ובעקבות פניה זו רכשה דירה שהייתה רשומה על שם הבת של בעלי הנתבעת ואחותו של סמנכ"ל הנתבעת אשר העיד מטעמה.
בנוסף, הסכם המכר כלל המחאת זכויות הרוכשת כלפי החברה הקבלנית, קרי כלפי הנתבעת. מכאן, ממילא קיימת לתובעת זכות לדרוש קבלת הדירה ללא ליקויים.
השופט קבע כי "הסכם המכר בין התובעת לבין הבת, גב' אפרת אזואלוס כלל הוראה לפיה המוכרת "מסבה לקונה את מלוא זכויותיה מול הקבלן, לרבות בגין אחריות הקבלן לפי חוק המכר (דירות)". בנסיבות אלו הרי שבוודאי שלתובעת זכות התביעה והיריבות כנגד הנתבעת מכוח עילה חוזית. יתרה מכך, גם ללא קיומה של תניה מפורשת בהסכם, ההנחה היא, שהרוכש המקורי המחה את זכות התביעה לקונה המשנה".
בנוסף ציין השופט ברקאי כי מדובר במקרה מיוחד בו התובעת לא רכשה "במקרה" את הדירה מרוכשת קודמת. "הרכישה הייתה בעקבות ובשל פניה אל הנתבעת עצמה. וכך התובעת הגיעה למשרדי הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה מהנתבעת. בסופו של יום ובעקבות פניה זו רכשה דירה שהייתה רשומה על שם הבת של בעלי הנתבעת ואחותו של סמנכ"ל הנתבעת אשר העיד מטעמה. מסירת הדירה נעשתה ישירות אל התובעת.
"סוגית אחריותו של "מוכר" כהגדרתו בחוק המכר (דירות), כלפי קונה משנה, קרי, מי שרכש את הדירה מהרוכש המקורי, מעוררת שאלות עיוניות נכבדות, ברי כי המוכר אינו יכול להיתבע פעמיים בגין אותה אי התאמה – פעם על ידי הרוכש המקורי ופעם על ידי רוכש המשנה. אולם, אחריותו של המוכר עומדת בעינה בכל אחת משתי האפשרויות הבאות: כלפי הרוכש המקורי (גם אם זה העביר את זכויותיו בדירה לאחר הגשת התביעה), או כלפי רוכש המשנה, מקום בו הרוכש המקורי לא הגיש תביעה בגין אי ההתאמה"
השופט ציין כי כבר נקבע כי אף ללא התניה מפורשת, חלה החובה בהתאם לחוק המכר (דירות). "בהסכם נקבע במפורש כי המוכרת מעבירה את כל זכויותיה כלפי הנתבעת לרבות כל זכות תביעה על פי הסכם הקומבינציה וחוק המכר (דירות). גם בהיעדר תניה מפורשת כגון דא, ההנחה היא, שהרוכש המקורי המחה את זכות התביעה לקונה המשנה. לקונה המשנה יש עילת תביעה נזיקית כלפי המוכר, שהרי למוכר יש חובת זהירות גם כלפי קונה המשנה"
לשאת במלוא הנזק
השופט אביים ברקאי פסק כי "על הנתבעת לצפות לשאת בתשלום הליקויים והנזקים בדירה כל תקופת האחריות והבדק גם במצב בו הדירה נמכרה לרוכש שלישי. מכירת הדירה לרוכש "יד שניה" אינה פוטרת את הקבלן מאחריות לטיבה ולליקויים שבה. אחריותה של הנתבעת לתיקון נזקים וליקויים שנתגלו בנכס בוודאי אינה "מתאדה" ונעלמת עם מכירתו של הנכס לצדדים אחרים".
האינטרס הציבורי מחייב את הקבלן לשאת באחריותו
השופט קבע כי "האינטרס הציבורי מחייב את הקבלן לשאת באחריותו שנתחייב ע"פ הדין ולפצות את הרוכש . זאת בין אם מדובר ברוכש יד שנייה או שלישית בגין הנזקים והליקויים שנתגלו בנכס בתקופת האחריות.
"השיקול, העומד ביסוד הטלת אחריות על הנתבעת הוא, כי מכירת דירה על ידי מי שקנה דירה ממוכר, כמוגדר בסעיף 1 לחוק המכר, אינה משפיעה על הקצאת הסיכונים.
"למוכר אין ציפייה סבירה להיפטר מאחריותו אך בשל כך שהקונה מכר הדירה לאחר. גישה אחרת תגרע מן התמריץ למכור דירות, אשר אינן לוקות באי התאמה. אינטרס הציבור מחייב, כי המוכר ישא באחריות לנזקים ולא הקונה, שכן המוכר הנו במעמד קרוב יותר לעריכת ביטוח. חיוב מוכר, בתיקון ליקויי הבניה או בתשלום פיצוי, יתמרץ המוכר להקפיד על בנייה נאותה בהתאם לתקנות ולתקנים הרלוונטיים. החלופה האחרת הנה הטלת ההוצאות על הקונה"
השופט קבע כי הנתבעת אחראית לפצות את התובעת בגין הליקויים והנזקים שנגרמו לדירתה. לגבי גובה הפיצוי ציין השופט כי במסגרת ההליך מונה המהנדס ושמאי המקרקעין יעקב מרזוק, כמומחה מטעם בית המשפט. השופט ציין כי מומחה בית המשפט הוא בגדר ידו הארוכה ושליחו המקצועי של היושב בדין. כבר נקבע בפסיקה כי "מומחה מטעם בית המשפט משמש כידו הארוכה של בית המשפט, וכי סטייה מחוות דעתו תיעשה אך במקרים חריגים ובמשורה".
חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט, קבעה כי עלות הנזקים שנגרמו לנכס הם בסך 85 אלף שקל. עוד קבע מומחה בית המשפט כי משך זמן התיקונים ייערך כחודש ימים ומשכך העמיד את עלות הדיור החלופי על סך של 15 אלף שקל + מע"מ. השופט קבע כי "לאור ההלכה הנוהגת ביחס לממצאי מומחה בית המשפט – הרי יש לקבל את מסקנותיו ולחייב את הנתבעת בסכומים הנקובים בחוות הדעת, על סך 102 אלף שקל.
טענות הנתבעת נדחות אך אין לקבוע פיצוי בגין עגמת נפש
השופט קבע כי "איני מקל ראש בטרחה וצער של התובעת ולצד זאת לא מצאתי שבנסיבות העניין מדובר בטרחה, צער ועגמת נפש שיש בהם כדי להביא לפיצוי כספי נפרד ונוסף לפיצוי בגין ליקויי הבניה".
השופט ברקאי דחה את טענת חברת נאות מזרחי, הנתבעת, כי הדירה נמכרה לתובעת ע"י צד ג' ונרכשה ע"י התובעת כאשר היא כבר בנויה. ולכן לדברי הנתבעת, הקונה ביצעה שינויים בדירה המשחררים אותה מכל חבות. השופט קבע כי "אין מקום לקבל את טענות הנתבעת. התובעת רכשה את הדירה, לאחר שפנתה אל הנתבעת, התעניינה ברכישת דירה בפרויקט והתנהלה כל העת אל מול הנתבעת ונציגיה. זאת ועוד, גם את העבודות והתיקונים השוטפים בדירה ערכה הנתבעת. וכך כאשר נשאלה התובעת אילו תיקונים בוצעו בדירה הפנתה ישירות אל הנתבעת".
כמו כן, דחה השופט את טענה הנתבעת כי יש התיישנות. הנתבעת טענה כי ההתיישנות נובעת מכך שהתובעת היא רוכשת דירה יד שנייה, כאשר הדירה נמסרה לרוכשת הראשונה בתחילת שנת 2014. מנגד, התובעת טענה בתצהיריה כי הדירה נמסרה לידיה בחודש יולי 2015 והתביעה הוגשה בחודש פברואר 2021 כך שטרם חלפו 7 שנים והתביעה לא התיישנה.
השופט ברקאי קבע כי "הסכם המכר נחתם בין הצדדים ביום 30.4.2015. הנתבעת לא העידה את אותה קונה ראשונה אשר כנטען נמסרה לה הדירה בתחילת שנת 2014. ויודגש אותה קונה היא אחותו של העד מטעם הנתבעת. בנקל ניתן היה לזמנה למתן עדות ואולם זאת לא נעשה. הנתבעת לא הוכיחה כי הדירה נמסרה בשנת 2014 לרוכש הראשון. גם אלי מזרחי, סמנכ"ל מטעם הנתבעת, הודה בפועל שהדירה נמסרה ישירות לתובעת".
השופט אביים ברקאי קבע כי "יש לקבל את טענת התובעת שקיבלה לידיה את החזקה בדירה לאחר המועד 30.4.2015 ובנסיבות אלו וודאי שהתביעה לא התיישנה משהוגשה בפברואר 2021 כך שטרם חלפו 7 שנים.
לגבי טענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה קבע השופט כי מההתנהלות בין הצדדים וכן פניות התובעת לביצוע תיקונים מלמדת שהתובעת כלל לא זנחה את טענותיה ומכאן שלא ניתן לקבוע כי התביעה הוגשה בשיהוי.
לגבי טענת הנתבעת לפיה המחיר בו נרכשה הדירה מגלם את מצבה בפועל ומכאן אין לחייב את הנתבעת בתיקון הליקויים, דחה השופט את הטענה הזו מכל וכל וקבע: "אין מקום לקבל טענה זו, הרי הנתבעת אחראית בכל מקרה לליקויים בדירה. כמו כן, אילו מחיר הדירה כלל ויתור על תיקון ליקויים, ממילא לא הייתה מוכרת הדירה (הבת של בעלי הנתבעת) מעבירה את זכויותיה כלפי הנתבעת. בנוסף, הטענה בדבר מחיר הדירה נטענה בעלמא ללא שנתמכה בראיות להוכחתה".
השופט דחה את טענת הנתבעת לפיה התובעת במסגרת הסכם המכר ויתרו על כלל טענותיהם ביחס למצב הממכר, וקבע: "החובות הסטטוטוריות החלות על הנתבעת כחברה שבנתה את הדירה, חובות מכוח חוק המכר (דירות), אינן מתאיינות כאשר מועברת הדירה מיד ליד. ובמילים פשוטות – רכישת הדירה כ"יד שניה" לא הכשירה בדיעבד את ליקויי הבניה בגינן הוגשה התביעה".
השופט אביים ברקאי קבע כי דין טענות הנתבעת להידחות ופסק כי הנתבעת תשלם פיצוי של 102 אלף שקל לתובעת, ובנוסף תשלם גם 10 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- 1.אלון 30/05/2023 11:42הגב לתגובה זובארה"ב הקבלן היה צריך לתת לה סכום שווה ערך לעוד דירה על שבע שנים של איומים, תביעות, בתי משפט, ולחיות בדירה עם בעיות כשכל שנייה מגיע חאפר "לתקן".
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
