אדם שפגע באישה הרה הורשע בגרימת מוות ברשלנות של העובר שנולד ומת
בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.
הודעה בסמארטפון צילום: ביזפורטלבית המשפט דחה בקשה להשיב סמארטפון שנלקח בחקירה
בקשתו של עלאא עוויסאת לקבל בחזרה את הטלפון הנייד שנתפס בחקירתו נדחתה, לאחר שסירב למסור את הסיסמה. אף שהחקירה הסתיימה והוגש כתב אישום, קבע בית המשפט כי פוטנציאל ראייתי ממשי עדיין קיים, וכי ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לפרוץ את המכשיר. בפסק הדין הובהר שסירוב
החשוד למסור את הקוד משליך על מאזן השיקולים, וכי אין מדובר במקרה שבו "ייצא חוטא נשכר"
ברגעים שאחרי סיום החקירה, כשכתב האישום כבר הוגש וההמתנה למשפט החליפה את החשש של ימי המעצר, עלאא עוויסאת ביקש להשיב לעצמו לפחות דבר אחד: את הטלפון הנייד שלו. זה אותו מכשיר שנלקח ממנו עם מעצרו, ושלטענתו אין עוד צורך חקירתי. בעיני המבקש, הדלת שנסגרה עם סיום החקירה היתה אמורה להחזיר אליו את קניינו, אבל בית משפט השלום בירושלים סבר אחרת, ובפסק דין מפורט קבע כי בשלב זה לא יוחזר המכשיר.
הסיפור המשפטי הזה נוגע למפגש הטעון שבין זכותו הקניינית של אדם לבין כוחן של רשויות החקירה להחזיק בחפציו לצורכי ראיות. במקרה הזה, אותו טלפון נייד, שהוא חפץ יומיומי לכאורה, נהפך למוקד סכסוך בעל חשיבות משפטית ועקרונית. עוויסאת, שנעצר בחשד להסעת מספר רב של תושבים זרים ללא אישורי כניסה לישראל (שוהים בלתי חוקיים) - חלק מפרשה רחבה יותר, כך לפי המדינה - מצא את עצמו מבקש לשים סוף לחלק שבו המכשיר שלו מוחזק על ידי המשטרה. אלא שהסיסמה, שלא נמסרה, נהפכה לגורם מכריע בהחלטה שלא להחזירו.
בית המשפט מתאר כבר בפתח החלטתו את נקודת המחלוקת המרכזית: "המשיבה לא הצליחה לחדור לטלפון של המבקש, מאחר שהוא סירב למסור את סיסמת הכניסה למכשיר". עוויסאת טען כי החקירה בעניינו הסתיימה, כתב אישום כבר הוגש ולא קיים עוד צורך בחומר המצוי במכשיר. בנוסף, הוא ציין כי המדינה לא ביקשה לחלט את הטלפון וגם לא ביקשה להאריך את ההחזקה שבו מעבר לתקופת 30 הימים שמותרת לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענתו, לאחר שנכשלו כל ניסיונות הפריצה, זכותו הקניינית גוברת.
פוטנציאל ראייתי ממשי במידע שבטלפון
אלא שהמדינה הציגה תמונה שונה. בתגובתה לבית המשפט היא טענה כי מדובר בפרשה רחבה שבה מעורבים גורמים נוספים שעדיין לא נתפסו, וכי ישנו פוטנציאל ראייתי ממשי במידע המצוי בטלפון. אלא שהגישה אליו נחסמה בשל סירובו של עוויסאת לחשוף את הקוד. המדינה לא התכחשה לכך שהסירוב מקשה על החיפוש במכשיר, אך הודתה כי ההתפתחות הטכנולוגית המהירה עשויה לאפשר בעתיד את הפריצה. בית המשפט ציין כי "ייתכן שבעוד זמן מה תחול התפתחות טכנולוגית שתאפשר זאת".
- ישראל מהדקת פיקוח על מידע אישי: מה המשמעות לעסקים?
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כאן נכנס השופט אופיר טישלר לבחינה מדוקדקת של כלל השיקולים. מצד אחד, זכותו של עוויסאת לקבל את רכושו בחזרה, והעובדה שמכשיר טלפון נייד נהפך בשנים האחרונות לחפץ אישי מרכזי, שאובדן השליטה בו פוגע באופן ממשי בחיי היומיום. מצד אחר, האפשרות ששמירתו בידי המדינה תוביל בעתיד לחשיפת ראיות משמעותיות הנוגעות הן לעוויסאת והן לאחרים. בית המשפט הדגיש כי "במידע האצור בטלפון הנייד, המוחזק בידי המשטרה, טמון פוטנציאל ראייתי ממשי". עוד הוא הוסיף בהכרעתו כי מסירת המכשיר לידי המבקש "עלולה להביא להעלמת ראיות".
