17,943 שקל נהפכו ל-127 אלף: רשם ההוצל"פ איפס את החוב
אלמנה בת 71 עם רקע רפואי מורכב עמדה שנים בצו תשלומים בתיק חוב ארנונה ישן מ-2004, שילמה יותר מפי שלושה מהחוב המקורי - אך הריבית רק המשיכה לתפוח עוד ועוד. עכשיו הרשם קבע: מספיק
תיק הוצאה לפועל שנפתח לפני 22 שנה, נגד חייבת שכבר החזירה פי שלושה מהחוב המקורי שלה - וזה עדיין לא הספיק. זה הרקע להחלטה החריגה שנתן רשם ההוצאה לפועל בלשכת ראשון לציון, יחיאל נויזץ, שהורה על מחיקת מלוא יתרת הריבית בתיק ואיפוס החוב כליל.
במרכז הפרשה עומדת אשה, כיום אלמנה בת 71 ואם לשלושה ילדים בגירים, שנגדה נפתחו ב-2004 שני תיקי הוצאה לפועל בעקבות חובות לרשות מקומית: האחד על 14,825 שקל, והשני על 3,118 שקל. בסך הכל כ-17,943 שקל. עד היום היא כבר שילמה 56,210 שקל - יותר מפי שלושה מהחוב המקורי. ובכל זאת, יתרת החוב בתיק הגיעה ל-127,331 שקל. כמעט כולו ריבית ודמי פיגורים שהצטברו עם השנים.
ב-2017 הוכרזה האשה כחייבת מוגבלת באמצעים, ומאז ועד היום היא עומדת בצו תשלומים - אמנם לא באופן מושלם, עם פיגור מצטבר של כ-1,150 שקל בלבד, אבל בעקביות. לפי מסמכי התיק, מדובר באשה עם רקע רפואי מורכב שנתמך באמצעות אישורים, שמשתכרת כשכירה 2,300 שקל בחודש, ומקבלת קצבאות שאירים וקצבת אזרח ותיק בסכום כולל של כ-3,306 שקל. לאורך השנים היא איבדה את בעלה המנוח ואת בנה, התמודדה עם התמכרות של בנה הבכור לסמים, ולמרות הכל, כך צוין בהחלטה, "החייבת הראתה את מאמציה הכנים לפרוע את החוב" גם בתקופות הקשות ביותר.
הזוכה, מצדו, סירב לוותר על הריבית. בתגובתו לבקשה הוא טען כי לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) דין הריבית כדין החוב עצמו לתשלום, וכי מדובר בכספים החסרים לקופה הציבורית, לכן, לדבריו, אין מקום ואף אין סמכות להורות על הפחתתם.
המחוזי הרחיב את סמכויות הרשמים
הרשם דחה את הטענה בצורה ברורה. לדבריו, סעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל, שתוקן בתחילת 2025 במסגרת רפורמה רחבה בדיני הריבית וההצמדה, הרחיב באופן משמעותי את שיקול הדעת של הרשמים, ואפשר להם להפחית לא רק ריבית פיגורים עונשית, אלא במקרים המצדיקים זאת גם חלק מריבית הבסיס עצמה. הרשם הפנה גם לפסיקה עדכנית של בית המשפט המחוזי בירושלים, שקבעה במפורש כי לרשמי ההוצאה לפועל יש סמכות להפחית גם ריביות סטטוטוריות של רשויות מקומיות, ולא רק ריביות הסכמיות.
בהחלטתו, ציטט הרשם נויזץ גם עמדות של רשמים ושופטים אחרים בנושא. כך למשל, את דברי השופט טל חבקין, שכתב כי "חיוב בריבית פיגורים אינו משיג את מטרתו כאשר הוכח בבירור שהחייב אינו יכול לפרוע את חובותיו מטעמים שאינם תלויים בו", וכי הריבית "עלולה אפוא לשמש ככלי עונשי נגד החייב על לא עוול בכפו". הוא ציטט גם את פסיקת השופטת שטופמן מ-2006, שקבעה כי בעוד שבעבר נדרשו נסיבות חריגות במיוחד כדי להכיר ב"טעם מיוחד" להפחתת ריבית, "כיום מסתמן שינוי בפסיקה, המכיר בקיומו של טעם מיוחד, גם אם מצטברים טעמים שונים במאוחד".
בהתבסס על כל אלה, מנה הרשם שבע סיבות מצטברות שהובילו אותו למסקנתו: הנסיבות האישיות והרפואיות של החייבת; משך הזמן העצום שחלף מאז פתיחת התיק ב-2004 לצד עמידה ממושכת בצו תשלומים בלי לראות "אור בקצה המנהרה"; העובדה שאין נגדה תיקים נוספים בהוצאה לפועל; התועלת שבסגירת התיק להשגת מטרת החוק; האפשרות לשקם את החייבת ולפנות משאבים לטיפול הרפואי שלה; היעדר נכסים למימוש; ולבסוף, העובדה שיתרת החוב מורכבת כמעט כולה מריבית, כשיחס הגבייה בתיק כבר הגיע לכ-313% מהחוב המקורי.
"שיקום כלכלי של החייב והשבתו למעגל החברה הנורמטיבית"
"מעתה אמור", כתב הרשם בהחלטתו, "ה'ערך' החשוב של שמירת ערכו של הכסף והגנה על כספו של הזוכה, יכול ליסוג מעט כאשר קיים ערך אחר, חשוב לא פחות, הוא שיקום כלכלי של החייב והשבתו למעגל החברה הנורמטיבית".
בסופו של דבר הורה הרשם על מחיקת מלוא יתרת הריבית בשני התיקים, איפוס החוב, ביטול הכרזתה של האשה כחייבת מוגבלת באמצעים, וסגירת התיקים הפרטניים ותיק האיחוד כולו. הפרשה שנמשכה יותר משני עשורים, הגיעה סוף סוף לסיומה.
