השבוע אנו חוגגים את חג החירות. הגדרת החירות כפי שמצאתי אותה באחד המילונים היא כדלקמן: "חופ ש, ע צמ או ת, ד רו ר, מצב שבו האדם חופשי לחיות על פי בחירתו או רצונותיו מבלי להיות נתון תחת מ גב לו ת או אילו צים". למרות שיצאנו ממצרים מעבדות לחירות, רובנו לא באמת חיים ללא מגבלות או אילוצים. אמנם, זה ילדותי לחשוב כי החיים הם ללא אילוצים וכל אדם יחיה לפי רצונותיו, אך עדיין ישנה רמה מסוימת של חירות אליה צריכים לשאוף. לצערי, רובנו לא חווים אותה.

ברמת הפרט, העול של המחייה בישראל איננו זהה בין האנשים השונים, ולפיכך הנטל איננו מתחלק בצורה שווה. אי לכך, על חלקנו ישנן מגבלות רבות יותר מאשר על אחרים לפחות ברמת החובות שהמדינה מטילה על אזרחיה. במדינת ישראל, היכולת לקנות דירה ולהמשיך לחיות בכבוד אינה דבר מובן מאליו, למרות שהזכות למגורים הינה בסיסית.

עקב קוטננו (הדמוגרפי) ולמרות השלום עם מצרים וירדן, הגבולות סגורים כמעט לחלוטין מבחינה כלכלית (ייבוא חומרי גלם וייצוא מוצרים מעובדים,), ולכן מקשה על הורדת מחירים ובסופו של דבר אנחנו משלמים את המחיר. בסופו של יום, מעמד הביניים הולך ונשחק והעול על כתפיו רק גדל הן במיסים ישירים, הן במיסים עקיפים (דלק, מס רווחי הון וכו') והן בחובת השירות הצבאי אשר רובו נופל על כתפי מעמד הביניים.

ועדת טרכטנברג (אשר נוסדה עקב המחאה החברתית) לא בהכרח תטיב עם מעמד הביניים בטח שלא בטווח הקצר שכן ייקח זמן רב עד שהמהפך בחינוך תושלם וכך גם נושא הדיור.

עיניים רבות נשואות אל עבר תגליות הגז (ואולי הנפט) במים הכלכליים של ישראל. אני משוכנע שחלק ניכר מהאזרחים מקווים שהעצמאות האנרגטית של ישראל שפר את החירות של הפרט. ועדת צמח אשר על פי מסקנות הביניים תאפשר ייצוא של גז במהרה (לכאורה), הינן בשורה מבחינת הגדלת תזרים התקבולים לישראל ותגדיל את ההסתברות לשיפור המחייה בארץ (תחת הנחה מקלה שהקרן מעתודות הגז תקצה משאבים נכונה).

יחד עם זאת, במדינה שעדיין לא התקבל החלטה היכן תוקם תחנת קליטת גז בצפון (למרות שעברו כבר למעלה משלוש שנים מאז תגלית תמר) והגז מתמר מתעכב להגיע (שימו לב למחיר החשמל), קשה להאמין שניתן יהיה לייצא את הגז דרך ישראל (כפי שדורשת הועדה) במהירות מספקת אל מול המתחרים שלנו באזור (נכון לעכשיו קפריסין, אך לבנון לא תישאר מאחור עוד הרבה זמן).

על מנת שנוכל להגיע לחירות, שלא יהיו אנשים רעבים בישראל (ולא רק בארוחות לחגים) על המדינה לבצע שינוי תפיסתי אמיתי של חלוקת נטל (כלכלי, בטחוני) בצורה שוויונית יותר. אין זה אומר ששכר הבכירים במשק לא ימשיך לנכר עיניים, אך זו לא המהות. אם כל אדם יוכל להתקיים בכבוד, לגור בכבוד, ליהנות מגידול ילדיו, ללא שיקול כלכלי כמה עולה כל גידול ילד, נגיע לחירות.

על המדינה להקצות משאבים לתשתיות, לחינוך, לדיור (הפשרת קרקעות, פישוט הסרבול הבירוקרטי, בניית דירות להשכרה לטווח ארוך), לפישוט המנגנון הבירוקרטי והרגולטורי אשר בתורו מייקר את המחייה בישראל וכו', באופן זה נוכל לשפר את איכות חיינו.

מהיכן יגיע הכסף? עשירים רבים בעולם מבינים שעקומת ג'יני הגיע למצב לא הגיוני, ולפיכך מתאגדים בשיתוף עם המדינה להגדלת חלקם בעוגת המס בצורה שלא תפגע באיכות חייהם מצד שני אך תטיב עם כלל האוכלוסייה. הדוגמה הבולטת לכך הוא התהליך אותו מוביל וורן באפט.

גם בארץ ניתן להגדיל את נטל החלוקה אך יש לעשות זאת בחוכמה ולא על גבו של מעמד הביניים. מס עיזבון (מעל לסכום של נניח חצי מיליון ש' ליורש כנהוג בחו"ל), מיסוי על מוצרי יוקרה, שיתוף כלל האזרחים בשירות לאומי והרחבתו גם לבתי חולים, סיעוד, חקלאות, בנייה (כל מקום שחסרות בו ידיים עובדות), העלות היא שולית אך התועלת לאזרח גבוהה וכמובן, לפחות בטווח הקצר בזכות תמלוגי המדינה מתגליות הגז והנפט.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח ואמיתי.