העובדות

-----------

אליהו בוטבול (להלן: "העובד"), עובד במטה הארצי במשטרה, תבע את מפקדו, חשב המשטרה בדרגת תת ניצב (להלן: "החשב") בתביעת פיצויים ע"ס 100,000 ש"ח לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). העובד הגיש תלונה כנגד ראש מדור השכר וכנגד עובד נוסף במשטרה בגין לקיחת מוצרי מזון וסוללות שלא כדין.

התלונה התבררה כמוצדקת ולשיטתו של העובד, לאחר תלונה זו ביקש החשב להתנקם בו בכך שהפנה עובדים כנגדו והורה כי יגישו מכתבי תלונה על התנהגותו של העובד. כמו כן, זימן החשב את העובד ובעלי תפקיד נוספים במשטרה לישיבה בה פגע בעובד בפומבי באומרו כי לעובד יש בעיה נפשית קשה וכי מבקשים לשלוח את העובד לפסיכולוג משטרתי.

החשב הכחיש את הציטוט שיוחס לו ואף הוסיף כי האופן בו פעל אינו מקים עילה כנגדו מכוח החוק ולחלופין עומדות לו ההגנות בהתאם לסעיפים 1 ו- 15 לחוק.

בנוסף, טען החשב כי סמיכות האירועים בין תלונת העובד לבין התנהלותו איננה אלא צירוף מקרים בלבד. מכאן הגיע המקרה לפתחו של בית הדין אשר נדרש להכריע האם עסקינן בלשון הרע והאם עומדות הגנות החוק לזכותו של החשב.

פסק הדין

------------

בית הדין בחן האם עסקינן בלשון הרע והאם חלות הגנות החוק, היינו צידוק ותום לב באמירות נוכח היות החשב ממונה על העובד. החשב טען כי התנהגות העובד אל מול עמיתיו ומפקדיו התגלתה כבעייתית לאורך השנים, הוגשו תלונות חוזרות ונשנות כנגדו ומתוקף תפקידו, נדרש החשב לטפל בתלונות אלו. לפיכך, נקרא העובד אל משרדו של החשב לישיבה בנוכחות גורמים נוספים במשטרה, וזאת על מנת למצוא פתרון לבעיות שהועלו.

בית הדין קבע כי שרשרת הפיקוד אשר נכחה בישיבה בה נאמרו דברי הדיבה הייתה רלוונטית לסוג הדיון אותו ביקש החשב לקיים ולכן אין כל פגם בהתנהלות החשב מול הפורום שהיה נוכח בישיבה. לעניין הצדקת הדברים שנאמרו נקבע כי סביבת העבודה איננה מקום סטרילי ואת הנסיבות בהן נטען כי פירסום לשון הרע יש לבחון על רקע מארג התפקידים במקום העבודה. בנסיבות הספציפיות בהן נערך פרסום לשון הרע היו מעורבים עובד ומפקדו ולמפקד יש סמכות לקבוע הוראות ולהעיר לעובדיו. יש לבדוק את תום הלב של המפקד ביחס לאמירות שנאמרו ע"י אלמנט הסבירות אשר בנוי על איזון בין ערכים חברתיים כאשר במקרה זה תנאי הסבירות לצורך תום הלב מתבקשים לאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם ושמו הטוב. נקבע כי ככלל אין לפגוע בפררוגטיבה ניהולית של המעביד אולם מקרה זה חריג, ובית הדין לא יוכל לתת יד לניצול הפררוגטיבה הניהולית לצורך שימוש בלתי סביר ובחוסר תום לב לשם מטרות אחרות או כתגובה לאירועים שאין להם כל נגיעה לנושא בו נערכה הפגיעה. החשב פעל שלא בתום לב בעת פרסום הדברים בישיבה ואין לתת יד לפגיעה בשמו הטוב של העובד. לעניין הוראת החשב להעלות על כתב תלונות כלפי העובד ע"י עובדים אחרים, נמצא כי מדובר בהתנהלות ראויה ותקינה ובוודאי שלא מדובר בלשון הרע וכך זוכה החשב מכוח הגנות אשר בחוק.

לסיכום, הסעד אותו קבע בית הדין עמד על 4000 ש"ח בלבד וזאת בעקבות התרשמות בית הדין כי החשב האמין שיש ממש בפרסום שפרסם, הפרסום לא שינה את דעתם של העדים במשפט ביחס לעובד, הפרסום היה בקרב מספר אנשים מצומצם וכן העובד המשיך בעבודתו ואף קודם בעבודה. כלומר, לא הייתה כל פגיעה בפרנסת העובד.

בית הדין פסק פיצוי לעובד בגין האמירה הפוגענית שנאמרה ע"י הממונה עליו מכוח חוק איסור לשון הרע.