העובדות

--------------

תפרון בע"מ (להלן: "המעבידה") הינה חברה ציבורית העוסקת בפיתוח, ייצור ועיצוב מוצרי טקסטיל, בעיקר בתחום ההלבשה התחתונה והלבשת הספורט. עזאם עזאם (להלן: "העובד") החל עבודתו אצל המעבידה בשנת 1989, בתפקיד טכנאי מכונות תפירה.

המעבידה שלחה עובדים מטעמה מישראל למצרים על מנת להכשיר את העובדים המצריים של המפעל במצרים.

ביום 5.11.96, עת שהה במצרים לצורך עבודתו, נעצר העובד על ידי שירותי הביטחון המצריים והואשם בריגול עבור מדינת ישראל.

ביום 31.8.97 הורשע העובד בריגול עבור מדינת ישראל ונגזרו עליו 15 שנות מאסר.

אין חולק, כי גם לאחר מעצרו, המשיכה המעבידה להעביר לחשבונו של העובד תשלום בגובה משכורתו החודשית, תוך שמצוין בתלוש המשכורת כדלקמן: "משולמת משכורת רגילה כעל חשבון. התחשבנות תיערך בשלב מאוחר יותר".

ביום 5.12.04, כשמונה שנים לאחר מעצרו, שוחרר העובד מהכלא המצרי ושב לישראל.

עם שובו לישראל, לא חזר עוד העובד לעבודתו במעבידה.

העובד טען, כי כל משך תקופת מאסרו במצרים המשיך להיות עובד של המעבידה.

לטענתו, חוזה העבודה בין הצדדים לא סוכל עם מעצרו, שכן המעבידה תרמה באופן אקטיבי, או למצער באופן פאסיבי, למעצרו. זאת, שכן המעבידה התעלמה מהסכנות הצפויות בפעילות המפעל במצרים וראתה לנגד עיניה רק את השאת רווחיה.

מנגד, המעבידה טענה, כי מעצרו של העובד במצרים נבע מנסיבות חיצוניות ליחסי העבודה בין הצדדים שלא ניתן היה לצפותן מראש. על כן, לטענתם, משחוזה העבודה בין הצדדים סוכל, הרי שמרגע מעצרו של העובד במצרים לא התקיימו יותר יחסי עובד מעביד בין הצדדים ולכן היה צורך לדחות את תביעתו.

לחילופין טענה המעבידה, כי יחסי העבודה בין הצדדים לכל הפחות הושהו לכל אורך תקופת מאסרו של העובד ועל כן העובד לא היה זכאי לסעדים הנתבעים בגין תקופה זו.

פסק הדין

-------------

לענין סיכול חוזה העבודה בין הצדדים, בית הדין הארצי לעבודה נדרש לסוגיית הסיכול בפסק הדין שניתן בעניין מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' נ' יוסי שוורץ, מיום 13.2.11 (להלן: "עניין קוקא"). פסק הדין עסק בעובדים פלסטינאים שעבודתם הופסקה עקב יישום תכנית ההתנתקות.

בעניין קוקא, הדגיש בית הדין את האבחנה בין סיכול חוזה, על פי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים") (הסיכול החוזי), לבין סיכול חוקי. בית הדין הארצי סקר את התנאים לתחולת דין הסיכול החוזי: "סעיף 18 לחוק החוזים מונה ארבעה תנאים לתחולת דין הסיכול החוזי. התנאי הראשון הינו הפרת החוזה. שלושת התנאים הנוספים הינם תנאי צידוק להפרת החוזה, באופן שרק בהתקיימם במצטבר, יינתן פטור למפר מתשלום פיצויים או מאכיפת החוזה: תנאי הצידוק הראשון הינו היעדר ידיעה או היעדר צפייה של המפר על הנסיבות המסכלות; תנאי הצידוק השני הינו אי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלה; תנאי הצידוק השלישי הינו התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה. יוסף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נזכר גם הצורך בקיומו של קשר סיבתי בין התנאים האמורים לבין הפרת החוזה (ראה ע"א 291/82 פישברג נ' דים, פ"ד לט(2) 625, עמ' 629). הדין הישראלי שם את הדגש על המבחן הראשון, הוא מבחן הצפיות".

לעניין הסיכול החוקי, במובחן מהסיכול החוזי, בית הדין הארצי קבע, כי הסיכול החוקי יחול כאשר חוזה העבודה בוטל ישירות בשל נסיבות חיצוניות, בין אם ניתן היה לצפותן מראש ובין אם לאו, ובלבד שלא ניתן היה למונען. במקרה שכזה, אין לומר, כי צד עשה מעשה של הפסקת קשר העבודה, ולפיכך, יש לומר כי יחול כאן דין הסיכול החוקי.

סיכול חוקי משמעו, בטלות חוזה העבודה, ללא מעשה או מחדל של מי מהצדדים, בניגוד לרצונם או הסכמתם, באופן בו ביצוע חוזה העבודה הפך לבלתי אפשרי, עקב נסיבות שלא היה באפשרותם למונען.

הלכה פסוקה היא, כי במקרים בהם נשלח העובד למאסר בשל עבירה פלילית שביצע, הרי שמעצרו ניתק את יחסי העבודה ולא קמה לו אף זכות לפיצויי פיטורים (דב"ע לד/9/34 יוסף בן וחש עוזיאל נ' שאול שטרנשוס). זאת, שכן כאשר ביצע את העבירה הפלילית היה עליו לצפות מראש את המשמעות של מעשיו, קרי את האפשרות שייענש ובכך ייבצר ממנו להגיע עבודתו. לפיכך, לא עומדת לעובד כזה הגנת הסיכול, שכן החוזה סוכל באשמתו.

אלא שבעניינו של העובד מדובר במקרה ייחודי, שלא ניתן לייחסו כלל ועיקר לביצוע עבירה פלילית על ידי עובד.

בסיטואציה כה יוצאת דופן וקיצונית ניתן לומר, כי ההגדרה בדבר הסיכול החוקי היא המתאימה ביותר לנסיבות המקרה.

חוזה העבודה בוטל שלא בעטיים של צדדיו, במעשה או במחדל. בטלותו נכפתה עליהם בעל כורחם על ידי צד שלישי, גורמי המשטר במצרים, שעצרו את העובד ולצדדים לחוזה לא הייתה כל אפשרות למנוע זאת.

לאור האמור לעיל, ומשנקבע ע"י בית הדין, כי חוזה העבודה בין העובד למעבידה סוכל, התביעה נדחתה.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".