התנאים ההכרחיים לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה

העובדות -------------- אניס עבד אלחלים (להלן: "העובד") עבד כטפסן וכראש קבוצה מטעם חברת "זרוע הזהב כח אדם בע"מ (להלן: "המעסיקה") באתר בנייה של חברת "אדן אלונים בע"מ". לטענת העובד, בעת ששהה באתר הבנייה קיבל שיחת טלפון מאדם אלמוני שביקש לקבל הצעת מחיר לשיפוץ בית מגורים. כאשר העובד הגיע למקום המפגש שקבעו בניהם, הותקף העובד ע"י המזמין ושני גברים נוספים. העובד הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") וביקש, כי האירוע יוכר כפגיעה בעבודה. המוסד דחה את התביעה מהטעם שהאירוע התרחש במהלך תקיפה מחוץ לאתר העבודה שמקורה בסכסוך אישי וללא כל קשר לעבודה. בית הדין האזורי קבע, כי בהתאם לפסיקה, השאלה האם תקיפה תוכר כתאונה בעבודה תוכרע עפ"י השאלה האם היא בוצעה על רקע אישי או תוך זיקה לעבודה. עוד קבע בית הדין, כי לא ניתן במקרה זה לבחון את מרבית מבחני העזר שנקבעו בפסיקה להכרה זו, שכן זהות התוקפים אינה ידועה, כמו גם המניע לתקיפה. על כן, פנה בית הדין לבחון האם התקיפה אירעה תוך כדי העבודה ונקבע, כי בחינת הצעות עבודה הייתה מתפקידו של העובד וזאת מעדותו של מנהל המעסיקה שטען, כי תפקידו של העובד כלל סמכויות רבות ורחבות והוא היה רשאי לצאת מאתר הבנייה לצורכי העבודה. בית הדין האזורי קבע, כי יציאתו של העובד לצורך בחינת אתר העבודה הייתה בגדר פעולה נלווית באופן סביר לעבודתו, וקשורה בה. בנוסף, עפ"י מבחן האלמלא כפי שמחייבת הפסיקה נראה, כי אלמלא נוכחות העובד בעבודתו ביום האירוע, לא היה נוסע עם מזמין העבודה ולא היה מותקף. לאור האמור קבע בית הדין, כי המוסד לא עמד בנטל המוטל עליו להפריך את חזקת הסיבתיות וקיבל את התביעה ומכאן ערעורו של המוסד. פסק דין ------------ בית הדין הארצי קבע, כי לא היה מקום לקשור בין התקיפה לעבודתו של העובד, וכי מקרה זה מצדיק התערבות בעובדות שנקבעו ע"י בית הדין האזורי. ס' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק") מגדיר תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה"- תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי- תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". כלומר, על הנפגע השכיר להוכיח שני תנאים לצורך הכרה באירוע שאירע לו בעבודה כתאונת עבודה: תנאי הזמן- "תוך כדי עבודתו", ותנאי הקשר הסיבתי - "עקב עבודתו". באשר לכך כבר נפסק, כי התנאי העיקרי הינו תנאי הקשר הסיבתי שבין העבודה לבין התאונה, ואילו תנאי הזמן ה"תוך כדי עבודתו", הינו הטפל. עם זאת, לעובדה שמדובר בתאונה שלא אירעה תוך כדי עבודתו של הנפגע, תהיה השלכה לגביי נטל ההוכחה, בהתאם לחזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק, לפיה: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח להיפך"... כלומר, במקרה שבו לא הוכח, כי התאונה אירעה תוך כדי עבודת הנפגע, הנטל להוכיח את התקיימותו של תנאי "עקב העבודה" נותר על כתפיו של הנפגע. באשר להכרה בתקיפה שהנפגע מבקש להכיר בה כתאונת עבודה כבר נפסק, כי המבחן העיקרי הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה. במקרה כזה יושם דגש רב יותר על התקיימותם של שני התנאים, שכן אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תרומה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה. במקרה שלפנינו, בחינתה העובדתית של הזיקה לעבודה קשה במיוחד, שכן זהות התוקפים אינה ידועה, ואף המניע לתקיפת העובד אינו ידוע. שני גורמים אלו הם גורמים עיקריים שהיו יכולים להצביע על הקשר לעבודתו של העובד, או על היעדרו. מנהל המעסיקה העיד, כי העובד מעולם לא הוסמך לתת הצעות מחיר בשם המעסיקה ואף התבקש שלא לעזוב את אתר הבניה. העובד לא הגיש לבית הדין אסמכתא כלשהי על מתן הצעות מחיר כלשהן בשם המעסיקה או על מעורבותו בקבלת עבודות שיפוץ ובנייה עבורה. בנוסף, העובד אף העיד, כי לא קיבל אישור ממנהל המעסיקה לצאת מאתר הבנייה לצורך מתן הצעת המחיר. על כן משאין חולק, כי התקיפה בוצעה מחוץ לאתר הבנייה, הרי שלא היה מקום לקבוע, כי הצטרפות העובד למזמין העבודה ברכבו לצורך מתן הצעת מחיר הייתה פעולה נלווית במידה סבירה לעבודתו, ומשכך אין מקום לקבוע, כי התקיפה אירעה תוך כדי עבודתו של העובד. עפ"י חומר הראיות, סביר יותר להניח שלתקיפת העובד לא היה קשר לעבודתו בבניין, מאשר להניח שהתקיפה אירעה על רקע עבודתו. העובד עבד כטפסן וכראש צוות עובדים. העבודה לא כללה סיכון לתקיפה, והעובד לא הצביע על כל סיבה שהיא מדוע מישהו ירצה לתקוף אותו בקשר לעבודתו זו. זהות התוקפים לא הייתה ידועה לעובד, ומשכך ברור, כי התוקפים לא עבדו עימו, וכי לא נתקל בהם במסגרת עבודתו. חשוב לציין, כי אין בעובדה שתוקפיו של העובד בחרו להשתמש בפיתיון של הזמנה להצעת מחיר עבור עבודת שיפוצים, כביכול, כדי להצביע על קשר כלשהו לעבודתו. מסקנת בית הדין עפ"י מבחן האלמלא, העלה את ההשערה, כי גם אלמלא היה העובד נוכח בעבודתו באותו יום, היו התוקפים מוצאים עילה כלשהי להובילו למקום בו רצו לבצע את התקיפה. לסיכום, משהעובד לא העלה כל נימוק שיש בו כדי להצביע על קשר כלשהו בין התקיפה לעבודתו, ומשלא עלה בידו להפריך את החשדות שהעלתה המשטרה, ואשר העלה אף הוא עצמו בגרסתו הראשונית לפיה התקיפה נעשתה על רקע אישי, ומאחר ונטל ההוכחה נותר על כתפיו של העובד, הרי שלא היה מקום לקבל את התביעה ולהכיר באירוע כתאונת עבודה. על כן, ערעור המוסד התקבל ואירוע התקיפה שאירע לעובד איננו תאונת עבודה.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".