העובדות

-------------

בונן תמי (להלן: "העובדת") עבדה כקופאית בסופר. הצדדים חלוקים באשר למועד תחילת עבודתה. העובדת עבדה לפי שעות ושכרה היה שכר מינימום. בחודשים יוני דצמבר 2000 על תלושי השכר שקיבלה העובדת הייתה רשומה חברת ספיד האצטדיון בע"מ. בחודשים ינואר 2001 עד אוקטובר 2005 על תלושי השכר שקיבלה העובדת הייתה רשומה חברת מ.ד. ספיד בע"מ שבעל המניות בה הינו מר מאיר דהן (להלן: "המעסיק").

על תלושי שכרה החל מנובמבר 2005 ועד לסיום עבודתה ביום 13.9.06, מועד בו התפטרה, הייתה רשומה ספיד בראשית בע"מ (להלן: "החברה") בה לא רשומים בעלי מניות אולם המעסיק ניהל את החברה לבדו.

העובדת הגישה תביעתה נגד החברה ונגד המעסיק. בהעדר התייצבות של החברה ניתן כנגדה פסק דין. העובדת טענה, כי המעסיק הוא המעסיק שלה ולא החברה ולכן היא תובעת ממנו בגין תקופת עבודתה וסיומה פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר, דמי חגים, פדיון חופשה ודמי הבראה.

פסק הדין

--------------

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה בעיקרה וקבע, כי באשר לשאלה האם יש לראות במעסיק כמעסיק ? של העובדת, המעסיק לא היה בעל מניות בחברה.

לפיכך, לא קמה לעובדת עילת תביעה מכוח דוקטרינת הרמת המסך. הרמת מסך יוחדה לבעלי המניות בחברה ואין להרים את מסך ההתאגדות כלפי נושאי משרה. עם זאת, התקיימו יחסי עובד מעביד בין העובדת למעסיק ולכן יש לנתבע אחריות אישית כלפי העובדת. אין מחלוקת, כי המעסיק פיקח על עבודת העובדת ונתן לה הוראות.

מדובר במעסיק בפועל, שהיה מעורב בכל פרטי ההעסקה של העובדת, ובכלל זה קביעת תנאי העבודה והשכר. המעסיק נהג בסופר מנהג בעלים, הוא ניהל אותו, שלט בכל מה שקשור אליו והיה המושך בחוטים. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי המעסיק היה מעסיקה האמיתי של העובדת.

לעניין נסיבות סיום העסקתה של העובדת, סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963, (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

לפי הפסיקה, סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים יחול במקרים הנובעים ו/או הקשורים להתנהגות המעביד או מי מעובדיו כלפי העובד- התובע, ורובם של המקרים מעידים על התנהגות שלילית, כגון יחס משפיל, העלבה, הגשת תלונה למשטרה או עבודה בתנאים הירודים מהתנאים שבחוקי המגן ו/או צו ההרחבה.

העובדת העידה, כי נאלצה להתפטר מעבודתה עקב כך שביקשה מהמעסיק את שכר עבודתה לחודשים יולי ואוגוסט 2006 והמעסיק סירב לכך ואיים עליה במגב. העובדת נבהלה, פחדה וברחה מהמקום ולא שבה לעבודתה.

נוכח התנהגותו המאיימת של המעסיק, יש לקבוע, כי העובדת התפטרה בנסיבות שביחסי עבודה, שלא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, ולפיכך התפטרותה מעבודתה היא כדין מפוטרת והעובדת זכאית לפיצויי פיטורים.

אשר לתביעה לשכר עבודה, העובדת זכאית לתשלום שכר עבור חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006 אשר לא שולם לה. העובדת, הגם שלא עבדה בשבועיים האחרונים של חודש יולי ובשבועיים ראשונים של חודש אוגוסט, עקב מלחמת לבנון השנייה, זכאית לשכר עבודה מלא בגין חודשים אלו לאור סעיף 18ב. לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, תשס"ו-2006.

כמו כן הוכח, כי העובדת זכאית לתשלום בגין ימי חג ודמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה מאחר שהתביעה הוגשה לאחר סיום יחסי העבודה. בנוסף, העובדת זכאית לפדיון חופשה שנתית, לעובדת שולמו תשלומים בגין "חופש" שהתווספו לשכרה החודשי. ואולם המעסיק לא הוכיח, כי העובדת ניצלה ימי חופשה אלה בפועל. אין לשלם לעובד סכום בגין ימי חופשה כתחליף לחופשה בפועל, לה זכאי העובד מכוח החוק. אף אין לקזז סכומים ששולמו לעובד במהלך תקופת עבודתו, מ"פדיון ימי החופשה" לו הוא זכאי לאחר סיום יחסי העבודה. בנסיבות אלו, הגם שמדי חודש שולם לעובדת בגין חופש, העובדת זכאית לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתה ואין לקזז מפדיון החופשה את הסכומים ששולמו לה לאורך תקופת עבודתה בגין חופשה, מן הטעם שהעובדת לא יצאה בפועל לחופשה.

נפסק, כי המעסיק ישלם לעובדת את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 16,069 ש"ח. שכר עבודה לחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006 בסך 4,060 ש"ח. דמי חגים בסל 675 ש"ח. דמי הבראה בסך 3,282 ש"ח. פדיון חופשה בסך 6,208 ש"ח. לסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/2006 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".