"אל תהיה צודק - תהיה חכם". את המשפט האלמותי הזה המציא בזמנו ידידי אהרל'ה שמי עליו השלום, כששימש כקופירייטר של קמפיין לבטיחות בדרכים עבור חברת ביטוח. אני נזכר במשפט הזה לפחות פעם ביום, אם לא יותר, ומשתדל תמיד לפעול לאורו. עד היום עוד לא הצטערתי על כך.

למה אני מטריח את ששת קוראיי הנאמנים, בפרקי היסטוריה? הכול באשמת בעלי ערוץ 10 שחוללו סערת עולם בביצת התקשורת הקטנה שלנו, כשניאותו להתנצל בפני מר שלדון אדלסון על דברים שנאמרו עליו בערוץ. הם ניאותו להתנצל לא מרצון כי אם תחת לחץ לאחר שהועמדו בפני אולטימטום בוטה וגס: התנצלות או תביעה.

החשבון שעשו בעלי ערוץ 10 היה פשוט. אם לא ייענו לדרישה וייגררו למשפט דיבה, העסק יעלה להם הון תועפות, גם במקרה שיזכו במשפט. וזה לא עסק. לעומת זאת ההתנצלות היא בחינם. החלטה חכמה.

ההחלטה לא נשאה חן בעיני אנשי מערכת מובילים בערוץ אשר הזדרזו להגיש את התפטרותם ובראשם העורך ראודור בנזימן. בעקבות כך פרץ וויכוח עז על חופש העיתונות, על עצמאות המערכת, על סתימת פיות ועל הסיבות האמיתיות לשאיפתם של הטייקונים לשלוט בתקשורת. בכל אשדות המלל שנשפכו על ערוץ 10 לא מצאתי מילה אחת טובה.

כולם ללא יוצא מן הכלל ביקרו את כניעתם של בעלי הערוץ ושיבחו את העיתונאים האמיצים שהתפטרו. כל הנימוקים שהופרחו לחלל העולם היו חשובים, צודקים ובעיקר מזינים את רגשותינו הצדקניים. אבל אין בהם ולו שמץ מחוכמת המעשה.

אי לכך, החלטתי לשים את נפשי בכפי ולומר מילה טובה על פרנסי ערוץ 10.

חז"לינו אמרו "אל תדון אדם לכף חובה עד שתעמוד במקומו". הרשו לי, אם כן, לשתף אתכם בפרק מניסיוני האישי.

לפני מספר שנים ביקרתי בטורי בדה מרקר, מהלך מקצועי של סמנכ"ל השיווק של חברה גדולה, שוויתר על שירותיהם של משרדי הפרסום והחליט שהוא כשיר להגות ולהפיק מסע פרסום בכוחות עצמו ואף התגאה בכך מעל גבי התקשורת. הוכחתי באותות ובמופתים שהמהלך שגוי ונובע מבורות ורגשות גדלות והתוצאות בשטח תמכו, בעליל, בטענתי.

יומיים לאחר פרסום הטור נחתה במשרדי מעטפה חומה עבה ובתוכה תביעת התנצלות מטעם עורכי דינו של אותו סמנכ"ל ובצידה איום שאם לא איענה לדרישה תוגש נגדי תביעה על גרימת נזק ופגיעה בשמו הטוב של מרשם. תגובתי הראשונית היתה-בהלה. מעולם לא הוגשה נגדי תביעה וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה להסתבך בו.

פניתי אל העורך שלי והוא הבהיר לי, באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, שהמערכת לא תספק לי כל הגנה. "זה עניין פרטי שלך" הוא פסק. תגובה מתנערת זאת רק הגביהה את מפלס הפחד שלי. וכבר ראיתי לנגד עיני תרחיש מורכב של עורכי דין יקרים, דיונים ותצהירים, שנים של גרירת רגליים בבתי משפט בעוד קופתי הנקובה מתרוקנת והולכת מהכספים שאין בה. ואז, לאחר שהתקררה מעט דעתי, אמרתי לעצמי שאם אלחם על צדקתי ועל יושרתי וגם אם בסוף התהליך אזכה במשפט, מה שבכלל לא בטוח (שהרי המשפט עוסק בחוק ולא בצדק) הרי ניהולו ושכר טרחת עורך הדין ירוששו אותי כליל. ומה יצא לי מזה? שיצאתי צודק? ביג דיל, למי זה בכלל איכפת? ומי יזכור את הטור האומלל שלי שגרם לכל זה?

הגעתי למסקנה שאין כל חשיבות בלהיות צודק. זה סוג של רגש שנועד רק לספק את האגו שלי ופרט לכך הוא חסר ערך. נזכרתי במשפטו של אהרל'ה שמי ושלחתי מייד מכתב התנצלות מתרפס. התובע בא על סיפוקו, אני ניצלתי משיני מטחנות המשפט, שמרתי על הוני הדל, המשכתי לכתוב את הטורים שלי באין מפריע ובא לציון גואל.

אני מניח שאלה היו גם השיקולים שהנחו את בעלי ערוץ 10. נכון, שגם אנשי עסקים הם, בדרך כלל, בני אדם וככאלה הם מונעים על פי רוב ממניעים אמוציונאליים, כפי שהוכיח פרופסור כהנמן וזכה בשל כך בפרס נובל, אבל, הפעם הם פעלו על פי שיקולים רציונאליים וחסכו לעצמם הון תועפות. אמנם, התקשורת לועגת להם וגוערת בהם אבל הם אלה שצוחקים כל הדרך אל הבנק ולעיתונאים המגנים אותם לא נותר אלא להתבוסס בצדקנותם.

עד כאן אדלסון נגד ערוץ 10.

אך, הפרשה הזאת מעוררת שוב סוגיה חשובה לא פחות מחופש העיתונות והיא חופש האדם הקטן או עריצות בעלי ההון והשימוש שהם עושים במערכת המשפט היקרה כדי ללחוץ, לאיים, להפחיד ולהשתיק את יריביהם בכלל ואת העיתונאים העניים, בפרט.

הגיע הזמן שמישהו בעל מעמד ועמדה בעולם המשפט ובעל חוש צדק ערני,

(אתם מכירים מישהו כזה?) יפעל לאיתור דרך להפקיע מידי בעלי ההון את השימוש הנבזי שהם עושים במערכת המשפט ובסוללות עורכי הדין היקרים שלהם. צריך למצוא או להמציא הליך מזורז שיטפל בתביעות הללו במהירות ובמינימום הוצאות משפט ושכר טרחה, משהו בסגנון בית המשפט לתביעות קטנות, כך שכאשר נתבע יצא מהמשפט כשהצדק שלו איתו, יישאר גם עם מרבית כספו, בידו.

אם וכאשר תמצא דרך כזאת, ממילא גם חופש העיתונות יגדל ואיומי ההון הגדול, יקטנו. עד שזה יקרה, אינני רואה כל פסול בכך שהעיתונאים ימשיכו לפרסם את תחקיריהם ודעותיהם ואם וכאשר ידרשו להתנצל, ימהרו לעשות זאת. אין בכך פחיתות כבוד ולא סתימת פיות, שהרי את אשר היה להם לומר הם אמרו והציבור יבין בעצמו את ערכה של ההתנצלות הכפויה אם וכאשר היא תידרש.

ואם תרשו לי, אסיים במשפט שזה עתה המצאתי ואני מציע אותו כהמלצה לעיתונאים: היו אחראים בפרסומיכם ונדיבים בהתנצלויותיכם.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.