כעורך דין מזה כ-30 שנה, קראתי לא מעט החלטות קשות של ערכאות נמוכות אך בימים אלה, נתקלתי בפסק דינו החדש של בית המשפט העליון בעניין מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נגד עיריית תל אביב שעורר בי צער רב ואף דאגה.

"מקסימדיה" העוסקת בפרסום חוצות, הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה בה היא דרשה לקבל החזר של כ-4 מיליון שקל ששולם עבור אגרות שילוט לעיריית תל אביב בשנים 1998-2003 בהן חויבה ע"י העירייה בגין הדבקת מודעות פרסום על הדופן של האוטובוסים הנעים בגוש דן .

לטענת מקסימדיה, לעירייה לא הייתה סמכות לגבות אגרת שילוט עבור פרסומות על גבי אוטובוסים, בנימוק שהאוטובוסים נוסעים בתחומן של רשויות מקומיות נוספות ולא רק בתל אביב.

החברה טענה כי האגרה אינה אלא מס מוסווה שהוטל ללא סמכות, כיוון שהעירייה לא מעניקה לה כל שירות כנגד אגרה זו כמו כן, טענה החברה כי היא מופלית לעומת בעליהם של כלי רכב פרטיים שעליהם שלטי פרסומת, שאינם נדרשים לשלם לעירייה אגרת שילוט.

בית המשפט קבע שהסמכות של עירייה לחוקק חוק עזר בדבר אגרת שילוט הוא סעיף 246 לפקודת העיריות (המנדטורית) , שם נאמר כי "העירייה תפקח על הצגת מודעות, שלטים וטבלות במקומות עסק או על גבי לוחות או במקומות אחרים, או תאסור הצגתם".

גם מי שאינו משפטן, מבין מייד כי כוונתו של המחוקק הייתה לשילוט על גבי מבנים או מתקנים המחוברים לקרקע ולא לשילוט המודבק על כלי רכב נעים. אולם, אין לעירייה סמכות לשמור על חזות כלי הרכב הנוסעים בתחומה בדיוק כשם שאין לה סמכות לבצע רגולציה של מודעות פרסומת המתפרסמות על גבי "חולצות טי" שלובשים תושביה או מודעות פרסומת על גבי שמשיות ניידות שתושביה נוטלים לחוף.

למרבה הפליאה לא כך סבר בית המשפט העליון והוא פסק כי הרגולציה של מודעות על אוטובוסים "שומרת על חזות פני העיר" ואולם, אותו היגיון תומך גם ברגולציה של שלטי פרסומת על כלי רכב פרטיים, בין אם מדובר "בשלטי זיהוי" של חברה מסחרית ובין אם מדובר במשאית שעליה נכתב באותיות ענק "שתו קוקה קולה".

אגב, אם עיריית תל אביב מחפשת מקורות תקציביים כדי לצמצם את גרעונה, אני ממליץ לה לגבות אגרת שילוט על שלטי המחאה שבמאהל בשדרות רוטשילד ועל שלטים מחאה המונפים בהפגנות בחוצות העיר, ומדוע לא בעצם?

האם מטרת הרגולציה היא פיקוח על גודל השלט? בוודאי שלא, שהרי גודל השלט נתון לגודל האוטובוס ואין לעירייה כל עניין בקביעת גודלו. האם מטרת הרגולציה היא עיצוב מודעת הפרסומת? בוודאי שלא, שהרי אין לעירייה כל סמכות בנושא עיצוב המודעה ובחירת צבע וגוונים. האם מטרת הרגולציה היא תוכן הפרסום, כגון איסור על הצגת אישה בבגד ים בפרסומת לבגדי ים או בכלל דמויות של נשים? בוודאי שלא, שהרי לא זו סמכותה של עירייה.

נראה אפוא כי המילים "שמירת החזות העירונית" אינן אלא "מנטרה" ריקה מתוכן וכל מה שנמצא מאחורי מילים אלה, היא פגיעה קשה בזכויות חוקתיות בסיסיות של חופש הקניין, חופש העיסוק וחופש הביטוי.

הניתוח שלעיל, מוכיח את האמת שבטענת החברה כי מדובר למעשה במס מוסווה, שהרי אם אין כל תכלית אמיתית בבסיס האגרה, הרי שזהו מס לכל דבר שהוטל ללא סמכות. אגרה היא תשלום המוטל בזיקה למשאב ציבורי או שירות מסוים שניתן בגינה ואולם, במקרה הנדון, הוכח כי העירייה אינה מעניקה שירות כלשהו ואינה מקצה משאב ציבורי כלשהו תמורת האגרה .

עדיין נותר לבית המשפט העליון להתגבר על המכשול שבאי אכיפת חוק העזר על כלי רכב נושאי מודעות שאינם אוטובוסים וכיצד הוא צלח מכשול זה? בית המשפט קבע באופן פסקני כי אין דין פרסומת על אוטובוסים כדין הצבת שלטי זיהוי על כלי רכב פרטיים, הואיל ובכלי רכב פרטיים לא מתבצע תשלום עבור הפרסום.

בכל הכבוד הראוי, נימוק זה אינו תקף שהרי מימוש התכלית של "שמירת חזות פני העיר" שבית המשפט דוגל בה , אינה מושפעת במאום מן השאלה אם הפרסום נעשה תמורת תשלום אם לאו! בניסיון (לא מוצלח) למצוא נימוק נוסף, בית המשפט קובע כי מידת החשיפה של הציבור לפרסום על אוטובוסים היא גדולה יותר מאשר פרסום על גבי כלי רכב אחרים אך נימוק זה מופרך עובדתית, שהרי אין כל הבדל חזותי בין דופן של אוטובוס ובין דופן של משאית הנושא מסר אחר.

פסק הדין מצער כיוון שהתאכזבתי מכך שבית משפט עליון לא התעלה על לשונו של חוק עזר מיושן וארכאי, לא בחן לעומק וכראוי את התכלית האמיתית של האגרה והוציא תחת ידו פסק דין שיש לו ועוד תהיינה לו השלכות קשות על זכות הקניין, חופש העיסוק וחופש הביטוי. חבל.