היום הלאומי לאינטרנט בטוח היה, כצפוי, הצלחה תקשורתית והסברתית. באירוע המרכזי, שנערך בבית הספר "אוהל שם" ברמת גן, נערכו פעולות מרוכזות של הדרכה להורים וילדים, על גלישה בטוחה באינטרנט. לצד נאומיהם של שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, ומנכ"ל מיקרוסופט ישראל, דני ימין, נערכו פעילויות של גופים ועמותות שעוסקים כל השנה בהסברה, ביניהם איגוד האינטרנט הישראלי ועמותת אשנ"ב, שפעילה כל השנה בהדרכה לבתי ספר ובני נוער.

גם מקומם של אנשי משטרת ישראל לא נפקד - לא פחות מ-50 חוקרי נוער ומחשבים פוזרו בין בתי הספר, כדי להיפגש עם הורים וילדים ולהסביר להם את הסכנות הטמונות בגלישה ברשת. ואלו הולכות וגדלות משנה לשנה. להלן רשימה לא מחייבת, כפי שלקוחה מאתר הממשלה GOV.IL: חשיפה לתכנים לא הולמים, פגיעה על רקע פלילי, פגיעה על רקע מיני, פגיעה על רקע לאומני, קשרי אהבה באינטרנט, בריונות והטרדה מינית, פגיעה בפרטיות, האינטרנט כזירת מסחר לסמים ואלכוהול, הימורים באמצעות האינטרנט, ביצוע כל מיני פעולות שנוגעות לפגיעה פיסית בגוף ובנפש, כולל "הוראות" כיצד לשים קץ לחייך, חס וחלילה.

וזו כמובן לא הרשימה הסופית. ככל שמספר הגולשים גדל, כך גדל התיאבון של העבריינים, לבצע את זממם דרך האינטרנט. על פי סקרים אחרונים, יש בישראל 3.9 מיליון גולשים, יותר מ-50% מהם מחוברים בפס רחב, 35% מבני הנוער שוהים לפחות ארבע שעות ליד האינטרנט והמחשב מדי יום. על פי מדדים בינלאומיים, ישראל נמצאת במקום השני בעולם באחוז הגולשים יחסית לאוכלוסיה - קצת אחרי דנמרק, ולפני ארצות הברית.

דרוש: פרויקט לאומי

במצב עניינים זה, אפשר וצריך היה לצפות, שנושא האינטרנט יהפוך באמת לפרויקט לאומי, ולא נושא שכולם מתכנסים סביבו פעם בשנה, משחררים הצהרות, תורמים מזמנם ומרצם, והולכים. השאלה מה קורה בסופו של יום, מה קורה למחרת, ומה יקרה במהלך השנה הקרובה.

למרבה הצער, התשובה היא - שום דבר מיוחד. אותם קומץ מתנדבים בקרב העמותות השונות, ימשיכו לפעול בחלקת אלוהים הקטנה שלהם, להתדפק על שערי בתי הספר, ועדי הורים, רשויות מקומיות ועוד - כדי ש"יעשו להם טובה" ויאפשרו להם להסביר להורים, אילו סכנות אורבות להם, בתוך הבית, מאחורי הדלת הנעולה של הילד או הנער "הגאון" שיודע לגלוש באינטרנט.

האטימות שמגלים המוסדות האלו, מקוממת. צריך אדם שבתו תיאנס על ידי פדופיל, או בנו ייפול ברשת סמים מסוכנת, או חלילה שיאבד את בנו או בתו, רק מפני שחשב שהוא "יודע הכל". התגובה הזו, האופיינית כל כך לישראלים, דווקא שכיחה אצל הורים משכילים, כאלו שחשופים לאינטרנט במקום העבודה שלהם. הם "סומכים" על הילד שלהם, עד שהם מגלים שטעו, לפעמים דקה אחת מאוחר מדי.

זו הסיבה שיום האינטרנט הלאומי, היה צריך במדינה מתוקנת, להפוך לפרויקט מספר אחת במשרד החינוך, לא פחות חשוב מבניית 5,000 כיתות לימוד, כפי שהממשלה החליטה שלשום, במסגרת מסע הספינים, ערב פרסום תוצאות ועדת וינוגרד. האינטרנט, כמו נושא המיחשוב בכלל, הוא עדיין בן חורג במשרד החינוך. מדברים הרבה, עושים מעט. מגייסים פה ושם תרומות, מכריזים על תוכניות רחוקות טווח, אבל בפועל - הקצב הוא איטי.

המודעות לסכנות באינטרנט היא בערך כמו המודעות לתאונות דרכים. מדברים על זה, יודעים שזה מסוכן, אבל לא מצליחים להוריד את ההיקפים ואף נחשפים ליותר ויותר זוועות. תוכנית לאומית לגלישה נכונה באינטרנט, היתה יכולה לתרום הרבה יותר, לא רק ברמה של מניעת סכנות. הסכנה הכי חמורה שיכולה להיגרם לאינטרנט, היא העובדה שהיא תהפוך למשהו מסוכן שאסור להתקרב אליו. רשת האינטרנט טומנת בחובה הרבה יותר תועלות, מאשר סכנות. היא מהווה את הפלטפורמה הבסיסית שכל תלמיד יהיה חייב לדעת לגלוש בה, בסיימו את חוק לימודיו.

כאשר מעסיקים ידרשו בעתיד "ידע ביישומי מחשב" - הדרישה והציפיה תהיה רחבה מאוד. ולכן מערכת החינוך, בסיוע התעשייה, ובעיקר בסיוע החברות הגדולות - כגון מיקרוסופט ואינטל - שכבר רתומות לנושא, חייבות לדחוף את מערכת החינוך לשינוי דרסטי, בכל מה שקשור לשימושי אינטרנט ומחשב.

תוך כדי הלימוד ייחשפו הצעירים גם לסכנות, וכאשר יגיעו הביתה אחרי יום לימודים, יצטרכו לתת דין וחשבון מלא להורים - לאיזה אתר הם גולשים ולמה. בדיוק כפי שהם נותנים דין וחשבון על כל דבר אחר. בנושא הזה, ההורים חייבים לקחת על עצמם את משימת ההתמודדות עם בני הנוער ולא לוותר, גם במחיר של העדר שלום בית.