בדיוק בכיוון ההפוך

השבוע בישרו כותרות העיתונים, כי אמן מחשבים חנכה את פרויקט תהילה, שנועד לגייס שוב כח אדם זול בדמות נשים חרדיות. מנהלי החברה מצאו לנכון להדגיש, כי הם מתכוונים להתחרות בפרויקט תלפיות של מטריקס, המבוסס על אותו רציונל כלכלי. בין לבין נכנסה גם מלם בדיוק לאותה נישה ולאותו מגזר. לדעתי, אין שום פסול בפעילות שכזו, אבל אינני מוצא את הסיבה למסיבה. כולם יודעים לדקלם את ההערכות על כך שכח האדם בסין ובהודו יקום עלינו לנשלנו מכל עמדה טובה, אם לא נתארגן בהתאם. עוד בשנת 2004, בדיון בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, עלה הנושא לדיון וההכרזות היו כי אי-הערכות תביא לאובדן קרוב של רבבת משרות. כל זה נכון וידוע מראש ולכן היה פלוני מצפה, כי מסיקים מסקנות ופועלים מול מטרות של טווח ארוך. אולם, מסתבר כי יותר מחברה אחת חושבת שהפתרון נמצא בחיפוש אוכלוסיות חלשות שתהינה מוכנות להשתכר בדומה לנהוג בארצות המזרח הרחוק, קרי: משהו בסביבות 1,000 דולרים בחודש לתוכניתן סביר. היום זה נשים חרדיות ומחר אולי המגזר הערבי, הנכים ומיעוטים אחרים. לדעתי, זוהי טעות ממדרגה ראשונה. על כל אזרח שלנו נתברכו הארצות הללו ושכנותיהן בקרוב למיליון תושבים. אנחנו תמיד נישאר מיקרוסקופיים לנוכח יתרונן הכמותי. יתרה מכך, רמת החיים בארצות הללו, לפחות בטווח הנראה לעין, נופלת מזו שלנו. בקיצור, הסיכוי שנוכל להציב כאן כח אדם זול אינו קיים. הסיכוי שלנו נעוץ בשתי מטרות אליהן עלינו לחתור נמרצות ואלה ממוקמות בדיוק במגמה ההפוכה: ראשית, יש לשאוף למצוינות ולמובילות עולמית. את אלה אין משיגים מתוך מחשבה להתבסס על כוח אדם זול. אירלנד, שהייתה עד לא מכבר מדינה מוכת עוני, הפכה למדינה מבריקה כלכלית לא במעט בזכות ענפי ההיי-טק. הדגש שם איננו על תשלום משכורות מינימום ומטה והתוצר הלאומי שם דומה לשלנו למרות שהם מונים כארבעה מיליון נפש בלבד. אנחנו צריכים לפתח תוכנות שימכרו בכל רחבי העולם. אנחנו חייבים להמציא, ליזום ולייצג איכויות בלתי מתפשרות; שנית, אנחנו צריכים לעשות שימוש בכוח האדם הזול יחסית בקצוות תבל. אפשר להפעיל אותו בפרויקטים בעולם הרחב כולו, שינוהלו על ידי חברות ישראליות וישלבו בתוכם מוצרי-על שהנדסתם תהיה כאן. נס טכנולוגיות, למשל, רכשה בתי תוכנה גדולים יחסית בהודו ולפחות באופן תיאורטי מתקדמת בכיוון האמור. כוח העבודה הזול מידי נדרש בארץ בעיקר בשל העובדה שהלקוח הישראלי, לרבות ממשלת ישראל, סבורים בהרבה מקרים שאין כל רע בכך שספק פתרונות המיחשוב יפסיד. חברות המיחשוב בארץ, מצדן, פיתחו תרבות של תחרות בכל מחיר ובכך הן יורות לעצמן ברגל. לפני כמה שנים ניהלתי חברת מיחשוב ישראלית שמונה כיום כאלפיים עובדים. רווחי חברה זו משתווים לחברה בה אני משמש כיום דירקטור ואשר מעסיקה כ-20 עובדים. בזמנו, הבאתי בטור זה דוגמה של חברה ישראלית שנמכרה לחברה אמריקנית אחרי שבמשך שנים הרוויחה יותר מכל חברת מיחשוב גדולה בארץ, למרות שהעסיקה כ-5% מכוח האדם שלהן. בחברות מצליחות שכאלה אין כלל צורך לחפש עובדים שאפשר לשלם להם מחצית ומטה מהמקובל בד"כ. חברות מסוג זה אנחנו צריכים לטפח. אם החברות הגדולות רוצות להתפתח עליהן להעלות מחירים ולהעסיק כוח מעולה, מטופח, לויאלי ולכן גם יקר. ללקוחות בארץ תהיה ברירה לקבל שירותים ומוצרים מעולים ויקרים יותר או לפנות אל הספקים הקטנים, זנבות השועלים, שם צריך להתרכז כוח העבודה הזול. החברות הגדולות ייצרו למי שמוכן לשלם תמורה הוגנת בארץ ובעיקר לשוקי החוץ בהם תמורה שכזו מובנת מאליה. אם תהיה הזדקקות לכוח אדם זול נמצא אותו מעבר לאוקיינוסים ונספק לו שם תעסוקה רבה במסגרת שלנו. מי שיתמקד בעבודה זולה בארץ, סופו שימצא כי המוצרים והשירותים של חברות ענק בחו"ל, שנשענות על כוח עבודה בארצות שטרם התעשרו, יסחפו אליהם גם את השוק הקטן שלנו.