נחתמה עסקה פרטית הגדולה בהיסטוריה: 45 מיליארד ד'
הכל התחיל בשיחת טלפון אחת. על-פי הניו יורק טיימס, בתחילת חודש פברואר צילצל הטלפון של פרד קרופ, נשיא הארגון הסביבתי Environmental Defense. בצד השני של הקו היה וויליאם ריילי, המנהל לשעבר של המשרד האמריקני להגנת הסביבה (EPA). ריילי ביקש יפה מקרופ שלא יספר לאף אחד על השיחה שלהם, ואחר כך מסר לו את החדשות המפתיעות: יצרנית החשמל הטקסנית TXU עומדת להירכש על ידי קבוצת משקיעים. TXU עמדה בחודשים האחרונים במוקד של קמפיין ציבורי שהובל על ידי Environmental Defense, על רקע רצונה של החברה להקים בטקסס 11 תחנות כוח פחמיות חדשות. זו גם הסיבה שריילי התקשר לקרופ. הוא סיפר לו שהמשקיעים החדשים רוצים לדון על הפסקת אש.
כעבור שבועיים נחתמה העסקה. חברות ההשקעה הפרטיות KKR וטקסס פסיפיק גרופ ירכשו את TXU תמורת 32 מיליארד דולר וכן יקחו על עצמן חובות של TXU בשווי יותר מ-12 מיליארד דולר. סה"כ, שווי העסקה עומד על כ-45 מיליארד דולר – מדובר בעסקת הרכישה הגדולה ביותר אי פעם שביצעו חברות השקעה פרטיות. עם כל הכבוד לשיא החדש, הרי שהצד המעניין ביותר של העסקה וזה שזכה להבלטה רבה בתקשורת, הוא הצד הירוק שלה. על הצד הזה של העסקה ומה אפשר ללמוד ממנו, אם בכלל, על השינויים שמתרחשים באמריקה התאגידית, בכתבה זו. כשהמניות התחילו לצלול
עד לפני שיחת הטלפון בין קרופ וריילי, התנהלה מלחמת עולם קטנה בין TXU וארגונים סביבתיים. הרקע לכך הייתה תוכניתה של TXU, ספקית החשמל הגדולה ביותר בטקסס, לבנות 11 תחנות כח פחמיות בטקסס בכדי לענות על צרכי האנרגיה הגדלים במדינה. התחנות הללו היו מתוכננות לפלוט 78 מיליון טון של פחמן דו חמצני לאוויר – שווה ערך לפליטה ממוצעת של 14 מיליון מכוניות וכמות עצומה בכל קנה מידה. מעבר לכך, תושבי טקסס גם היו צפויים לסבול מעלייה משמעותית בפליטת מזהמים כמו כספית, תחמוצות חנקן וגופרית. אם לא מספיק ש-TXU תכננה לבנות תחנות כח שמתבססות על הדלק המחצבי המזהם ביותר שיש, הרי שתחנות הכח הללו היו מתוכננות להיבנות בטכנולוגיה מיושנת, כזו שלא תאפשר גזיפיקציה של פחם בכדי לנסות בעתיד ללכוד את הפחמן הדו חמצני שנפלט לאטמוספרה.
האסטרטגיה של TXU היתה פשוטה למדי. הם רצו לבנות תחנות כח פחמיות שייצרו חשמל בזול לפני שיתחילו לפקח ולהגביל בנייה של תחנות כאלו, במיוחד כאלו שנבנות בטכנולוגיות מיושנות ולא ידידותיות לסביבה. התוכניות הללו עצבנו הרבה מאד אנשים וארגונים סביבתיים, שלא הבינו איך TXU יכולה להתעלם באופן נונשלנטי כל כך מההתחממות הגלובלית ומבריאותם של תושבי טקסס. חלקם החליטו שלא לעבור על כך בשקט. Environmental Defense, ביחד עם גורמים נוספים, התחילו בקמפיין שכלל אתר אינפורמטיבי באינטרנט, מודעות פרסומת בטלויזיה, איומים בתביעות משפטיות, פעילות במישור הפוליטי ופעולות נוספות. הקמפיין הנגטיבי התגלה כיעיל ומניית TXU התחילה לצלול.
כאן נכנסו לתמונה חברות ההשקעה שהריחו הזדמנות קנייה. אחר כך הגיעה גם שיחת הטלפון ו-Environmental Defense נכנסו לתמונה. רשימת ההישגים הירוקים שהם השיגו במשא ומתן (ביחד עם ארגון סביבתי נוסף נוסף בשם NRDC הם בהחלט משמעותיים. קודם כל, יוקמו רק 3 מתוך 11 תחנות כח פחמיות מתוכננות. המשקיעים התחייבו גם להקפיא תוכניות להקמת תחנות כח פחמיות במדינות אחרות מחוץ לטקסס, להקטין את רמת פליטת הפחמן הדו חמצני של TXU לרמת הפליטה ב-1990 עד שנת 2020, להכפיל את ההשקעה באנרגיית רוח, לתמוך בתוכנית של חברות במגזר העסקי להגבלת פליטת גזי חממה, להקים מועצה מייעצת בעניינים סביבתיים ועוד. בקיצור, מהילד הרע של עולם יצרניות החשמל, נהפכת TXU בן לילה לאחד השחקנים הירוקים בתחום.
אז מה בדיוק הוביל לשינוי? מאז התפרסמה העסקה, הועלו מספר השערות לגבי הסיבות שעמדו מאחורי היד המושטת של הקונים לארגונים הסביבתיים. ההנחה המקובלת היא שמדובר בעיקר ברצון לייצר שקט תעשייתי ולמזער את הסיכונים העסקיים שנוצרו כתוצאה מהקמפיין כנגד TXU. בנוסף, אחד מהמייסדים של טקסס פסיפיק גרופ, דיוויד בונדרמן, הוא חבר בהנהלת הארגון הסביבתי World Wildlife Fund, מה שבהחלט לא הזיק לעניין. הוא גם זה שגייס את מר ריילי (משיחת הטלפון) וכמה קליברים אחרים, שמבינים משהו בנושאים סביבתיים, בכדי לייעץ לחברות ההשקעה ולעזור ביצירת וסגירת הדיל עם הארגונים הסביבתיים. תשבחות וביקורת הארגונים הסביבתיים שסגרו את ההסכם עם חברות ההשקעה זכו להרבה תשבוחות, אבל גם לביקורת. הטענה העיקרית היתה שההישג הגדול של גניזת התוכניות לבניית שמונה תחנות כח פחמיות הוא לא ממש הישג, כי מדובר בתחנות שממילא היו בתכנון לטווח היותר ארוך ולא ברור כמה מהן אכן היו מוקמות בסופו של דבר. מעבר לכך, נטען כנגד ההסכם, שעכשיו, אחרי ש-TXU זוכה לחיבוק חם של הארגונים הירוקים, יהיה הרבה יותר קשה להאבק בה לגבי תחנות הכח הפחמיות שלה שכבר פועלות, או שאמורות לקום על פי ההסכם. כך למשל, שתי תחנות כח שבנייתן תימשך אמורות להשתמש בפחם מהסוג המזהם ביותר שיש. על פי פעילי סביבה ופוליטיקאים מקומיים, כמו ראש העיר דאלאס, שמובילה את המאבק של הערים בתחנות הכח הפחמיות של TXU, יהיה עכשיו הרבה יותר קשה להאבק בתחנות הללו ובנזק שהן גורמות לסביבה ולבריאות התושבים.
עם זאת, צריך גם לפרגן לארגונים הסביבתיים שהובילו את המהלך ובמיוחד ל-Environmental Defense. הארגון הזה הראה שהוא יודע לנהל קמפיין סביבתי אפקטיבי ביותר ולהכנס בכל הכח ב-TXU, אבל גם לעבור לשולחן הדיונים כשצריך, כדי לתפור הסכם שמשתלם לכולם. הביקורת שהארגון זכה לה היא לגיטימית, אבל צריך לזכור שהוא השיג תוצאות ממשיות עם ערך מוסף אמיתי לתושבי טקסס ולסביבה כולה. יותר מכך, הוא הוכיח לעולם העסקים שבצד של הארגונים הסביבתיים יושבים אנשים מציאותיים, שאפשר גם להגיע איתם להסכמות לטובת כל הצדדים.
מבחינת עולם העסקים הירוקים, הההסכם שנתפר הוא הישג מרשים ביותר – מדובר בעסקת רכישה ענקית, שבה חברות השקעה פרטיות, שלא חייבות דין וחשבון לאף אחד, לוקחות על עצמן התחייבויות סביבתיות משמעותיות באופן וולונטרי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של אמריקה התאגידית, המשא ומתן על רכישת חברה כולל לא רק גדודי עורכי דין ובנקאי השקעות, אלא גם נציגות של ארגונים סביבתיים. בפעם הראשונה, נכללים ומשוקללים במהלך הרכישה באופן רציני סיכונים סביבתיים, כחלק מהסיכונים השונים שצריך לקחת בחשבון. בפעם הראשונה, מנסים לגייס לא רק תמיכה של פוליטיקאים (כמו מושל טקסס לדוגמא) למהלך, אלא גם את תמיכתם של הארגונים סביבתיים. משמעות התקדים המשמעות של כל התקדימים הללו היא אחת - חברות כבר (כמעט) לא יכולות להתעלם מסוגיות סביבתיות ומיכולת ההשפעה שלהן. העסקה מוכיחה שאסטרטגיה של התעלמות וזלזול בשיקולים של איכות הסביבה ובריאות הציבור, שאפיינה את TXU שלפני הרכישה, נידונה לכישלון. כפי שפרד קרופ אומר באתר שלEnvironmental Defense , "חברות חכמות מבינות שעסקים ירוקים הם עסקים טובים". הצפי שלי הוא שנראה יותר ויותר חברות חכמות שכאלו. אם לא המודעות, הרי שההשלכות של סיכונים סביבתיים על המוניטין, הפעילות ובעיקר על השורה התחתונה, יעשו את שלהם. גם ההגדרה של סיכונים סביבתיים צפויה להתרחב ולכלול לא רק הוריקנים, בצורות וחקיקה סביבתית, אלא גם השלכות ציבוריות של אספקטים לא ידידותיים לסביבה בפעילות החברה.
עוד לקח חשוב שאפשר ללמוד כאן הוא לגבי הצורך בחקיקה. כל הצורך בהסכם עם הארגונים הסביבתיים נוצר כתוצאה מהחמדנות של ראשי TXU ומכך שלא הוטלו על החברה מגבלות בכל מה שקשור לבניית תחנות כח פחמיות. הפעם זה נגמר יחסית בטוב, אבל למה לא להסדיר מראש את כל מה שקשור בבניית תחנות כח פחמיות? כיום נמצאות בארה"ב בשלבי תכנון מאה תחנות כח פחמיות וחקיקה פדרלית נראית נחוצה מתמיד. בעיקר אמורים הדברים לגבי חיוב החברות לבנות את התחנות בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, כזו שתאפשר לייצר בסופו של דבר פחם נקי וללכוד את הפחמן הדו חמצני. ברגע שחקיקה כזו תוסדר, נקודת המוצא של הארגונים הירוקים תהיה הרבה יותר טובה והם יוכלו להגיע להישגים עוד יותר משמעותיים.
העסקה עדיין לא סגורה ונקבעו חמישים ימים (עד ה-16 באפריל), שבהם TXU רשאית לבחון הצעות נוספות ולבחור הצעה טובה יותר, אם תוגש לה. נקווה שהעסקה תושלם, כי לא נראה שאפשר לצפות לבעלים חדשים טובים יותר מבחינת הסביבה, תושבי טקסס וגם החברה עצמה. מדינת טקסס כבר שלחה נציג אחד לבית הלבן וראינו כמה הוא תורם לנושא הסביבתי. נקווה לפחות ש-TXU תהיה דוגמא הפוכה שתקזז במשהו את חוסר המעש של בוש. אני בכל מקרה נשאר אופטימי וצופה שנראה בקרוב עוד הרבה חברות כמו KKR וטקסס פסיפיק גרופ, שכפי שהעיד עליהן מישהו מהמעורבים בעסקה, "רוצות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". הכותב, רז גודלניק, הינו כלכלן, בעל תואר שני במנהל עסקי ויועץ לשעבר לשר הפנים. כיום מתגורר בדלאוור, ארה"ב, ועוסק בפיתוח עסקים ירוקים.
