עובדות וטענות:

עתירה זו עוסקת כל כולה בעניינם של אסירים, ובזכותו של כל אסיר למיטה לישון עליה. לטענת העותרות, אף בטרם נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פסק בית המשפט העליון כי הצורך של כל אדם במיטה הוא צורך אלמנטרי, ושלילת אמצעי חיוני זה מאסיר היא מחדל קשה וחמור. הפסיקה הדגישה את חובת המדינה להגן על כבוד האדם של האסיר, ובכלל זה להבטיח כי יתקיימו בו זכויות האדם, אלא אם קיימת לכך מניעה מפורשת בדין. משהוכרה זכות האדם לכבוד כזכות אדם חוקתית, על השלטון להקפיד שבעתיים בהגנה על זכויותיהם החוקתיות של האסירים בישראל. זכות חוקתית בסיסית של אסיר, כחלק מכבוד האדם הנתון לו, היא הזכות למיטה לישון עליה. כן נטען, כי הפגיעה הנגרמת לאסיר שלא ניתנת לו מיטה לישון עליה, אינה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד. מוסיפות העותרות, כי זכות האסיר למיטה, הנמנית על תנאי כליאה מינימאליים הנדרשים לשמירה על כבוד האסיר, מעוגנת אף בהוראות המשפט הבינלאומי, באמנות שונות ובקביעות הוועדה לזכויות אדם של האו"ם.

דיון משפטי:

כב' הש' א' פרוקצ'יה:

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עיגן את זכותו של אדם, באשר הוא אדם, לכבוד. בגידרה של הזכות לכבוד, מצויה הזכות לתנאי חיים מינימאליים המבטיחים שמירה על צלם האדם, כיצור הבריאה. בתפיסת החברה המודרנית את זכויות היסוד של הפרט, ובכללן הזכות לכבוד, זכותו של אדם לישון על מיטה היא תנאי בסיסי לקיום מינימאלי, וחריגה מכך מהווה פגיעה בזכות האדם לחיים בכבוד. עונש מאסר המוטל על אדם אינו מפקיע מאליו את זכויות האדם החוקתיות הנתונות לו מכוח יסודות השיטה החוקתית הנוהגת בישראל. זכויות אלה נגרעות מן האסיר רק במידה שהגבלתן מתחייבת באופן הכרחי משלילת חירותו עקב המאסר, ובמידה שהפגיעה בזכות מוגנת על-פי יסודות פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. התפיסה החוקתית, המעמידה את זכויות האדם במעמד נורמטיבי עליון, מקרינה על זכויות האדם הנתונות לאסיר, ועל יכולתו להגשימן בכלא. ההגנה על זכויות האדם ניתנת לאסיר, ופגיעה בהן מותרת רק מקום שאינטרס ציבורי נוגד, בעל משמעות כבדת-משקל, מצדיק זאת.

בהיכנסו אל הכלא, נשללת חירותו של האדם, אך לא נשלל כבודו. סיפוק הצרכים המינימאליים של האדם, שהם תנאי בלעדיו אין לקיום וחיים בכבוד, מתחייבים גם לגבי אסיר המרצה את עונשו, ולמדינה חובה ראשונה במעלה לספקם, ולהקצות לכך את המשאבים הנדרשים. הדברים נכונים ומחייבים, ביתר שאת, מעת שהוכרה זכות האדם לכבוד כזכות חוקתית, ועוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

זכותו של כל עצור למיטה לישון עליה עוגנה במפורש בחקיקה הראשית, בסעיף 9(ב)(2) לחוק המעצרים, ובתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז-1997. בתקנות אלה הובא פירוט התנאים המינימאליים הנדרשים להבטחת רווחתו של עצור בבית מעצר, ומכוחן ניתן לבצע ביקורות תקופתיות לבחינת מידת מילויין של הוראות החוק והתקנות ביחס לתנאי החזקת עצורים. זכותו של אסיר למיטה לא פורטה במפורש בחקיקה הנוגעת לאסירים בפקודת בתי הסוהר. עם זאת, גם בלא עיגון מפורש בחקיקה, הזכות למיטה עומדת לאסיר מכוח המשטר החוקתי המכיר בזכות לכבוד-אדם, המתפרשת מאליה גם על זכות האסיר לכבוד.

על אף האמור, כזכות הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד כאדם, כפופה היא לעקרונות פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המדינה בענייננו מכירה בקיום זכותו של כל אסיר למיטה, ומכירה בכך שיש ליישם זכות זו מוקדם ככל האפשר בכל מתקני הכליאה במדינה. אולם, מעבר לשאלת מועד יישום העיקרון של מיטה לכל אסיר, מבקשת המדינה הכרה בסייגים אפשריים להחלת העיקרון, אם בעתיד עלולים להתרחש מצבי חירום חריגים ובלתי צפויים מראש בהם תיתכן עלייה דרמטית בתפוסת הכלא עקב אירועי טרור או פשיעה, אשר תקשה למשך תקופת ביניים, על אפשרות העמדת מיטה לכל אסיר, עד שהמערכת תתייצב.

החובה לדאוג לצרכים האנושיים המינימאליים של אסיר המוחזק במשמורת המדינה היא אחריות בעלת אופי מחייב בחיי שגרה בכלא, ועל המדינה לצפות מראש קיומם של מצבים מיוחדים העשויים להגדיל באופן ניכר את הצרכים ולהיערך להם מבעוד מועד. עם זאת, במצבים חריגים באופיים, שאינם בגדר ציפייה טבעית המצריכה באופן סביר היערכות מוקדמת, תיתכן פגיעה בלתי נמנעת, זמנית ומוגבלת בהיקפה, ביישום העיקרון של "מיטה לכל אסיר". הכרה בלגיטימיות של פגיעה כזו מותנית בעמידתה בנסיבות העניין, בעקרונות המחייבים שבפסקת ההגבלה, ובהם - התכלית הראויה, והמידתיות. יהיה, אפוא, צורך לבחון בכל מקרה לנסיבותיו, את עילתה של הפגיעה, אופייה, משך זמנה, מרחב פרישתה, והכל על-פי אמות המידה של פיסקת ההגבלה, המגדירה את אופייה והיקפה המותר של הפגיעה בזכות החוקתית.

מועד ליישום העיקרון - מיטה לכל אסיר: המדינה התחייבה, כי עד ליום 1.7.07 תינתן לכל אסיר המוחזק בבית כלא בישראל מיטה משלו. העותרות טענו, כי מדובר בפרק זמן ארוך יתר על המידה, והן נתנו הסכמתן, על-פי הודעתן, להפעלת הנורמה עד ליום 1.1.07.

החובה לפעול במהירות הראויה לקיום חובה ציבורית היא ממושכלות היסוד של מינהל תקין. מאידך, המהירות הראויה תלויה במהות הסמכות ובכלל נסיבות העניין. המהירות הראויה היא המהירות הסבירה, התלויה בנסיבות כל מקרה. בתוך מתחם זה, יש לרשות שיקול דעת ובית המשפט לא יטה להתערב בו, אלא אם כן הרשות חרגה מן הגבולות של מתחם זה, שאז יהיה מקום לומר כי הרשות הפרה את החובה לפעול במהירות הראויה (בג"ץ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר).

נוכח הפעולות השונות הננקטות כבר עתה לקידום העניין, אמורה הייתה להצטמצם לכדי מחצית תופעת הלנת אסירים על מזרונים, עד לתום שנת 2006. להשלמת התהליך, נדרשים למדינה עוד מספר חודשים עד ל-1.7.07. בהתחשב בהיקפם הנרחב של הצרכים, ובעומק דרישות ההיערכות, הן התקציביות והן האחרות, נראה כי טווח הזמן שנקבע על-ידי המדינה לעמידה במלוא היקפה של החובה עומד במבחן הסבירות מבחינת המהירות הראויה. כמו כן, התרשם בית המשפט, כי הרשויות המוסמכות, ובכללן שירות בתי הסוהר, השר לביטחון פנים, ומשרד האוצר, עושים כל אחד בתחומו את כל שניתן על מנת להתמודד עם הבעיה, ולמצוא לה פתרון כולל בטווח זמן סביר. לפיכך, ניתן לקבוע כי לוח הזמנים שהוצע על-ידי המדינה ממלא אחר דרישת המהירות הסבירה לביצוע החובה המוטלת על הרשות הציבורית להקצות לכל אסיר מיטה משלו.

משכך, יש לקבל את העתירה, ולהפוך את הצו על-תנאי לצו מוחלט, כך שהחל ביום 1.7.07, ייושם במלואו העיקרון לפיו על הרשות המוסמכת להעמיד מיטה לכל אסיר המוחזק בבית כלא בישראל. חובה זו תחול בכל עת. חריגה ממנה תתכן רק במצבים חריגים ונדירים, ועליה לעמוד, בכל מקרה, על-פי נסיבותיו, באמות המידה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.